הכרעת דין בתיק פ 3237/05

כללי

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של העלבת עובד ציבור - עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין תשל"ז - 1977  וכן עבירת איומים - לפי סעיף 192 לחוק.

בהתאם לכתב האישום, מיוחס לנאשם כי ביום 20/1/05 במשרדי עמיגור באופקים, הנאשם העליב את עובדת הציבור הלנה פרנקרנברג (להלן: "המתלוננת") בעת שמילאה תפקידה כחוק ובשל מילוי תפקידה בכך שאמר לה: " נאצית". עוד באותו מעמד, הנאשם איים בפגיעה שלא כדין בגופה של המתלוננת בכך שאמר לה: " את צריכה להבין שאת לא מפחדת מאותם אנשים שאת צריכה לפחד".

סקירת הראיות בתמצית

במסגרת פרשת התביעה העידו ע"ת 1 - תמר ארמה, אשר גבתה את עדות הנאשם והוגשה אימרת הנאשם (ת/1) וע"ת 2 - המתלוננת, הלנה פרנקרנברג אשר עובדת בעמיגור.

המתלוננת תיארה את שאירע לגירסתה במועד הנקוב בכתב האישום, כאשר הנאשם הגיע למשרדי עמיגור באופקים, העליב אותה ואיים עליה, קרא לה נאצית ואמר לה כי היא לא יודעת ממי היא צריכה לפחד (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 13.5.08). העדה הסבירה אף מדוע התלוננה רק לאחר מספר ימים .

עוד הסבירה העדה את הרקע לתלונות הנאשם בכך שהנאשם הגיש בקשה לביצוע שיפוצים להחלפת המטבח, שטיחים ועוד. העדה ציינה כי הבקשה צריכה להיות מאושרת ע"י ועדה במשרד השיכון ואכן היה עיכוב בטיפול בבקשת הנאשם ועל כך הנאשם התרעם. המתלוננת ציינה עוד כי הנאשם הגיע שוב ושוב למשרדה לברר מדוע העניין לא מטופל והיא הסבירה לו כי הדבר אינו בידיה.

במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם. הנאשם הכחיש שהיה באותו מועד במשרדי עמיגור כלל ועיקר וטען כי האירוע נשוא כתב האישום לא היה ולא נברא. לדבריו, הוא היה חולה באותו יום ולא יצא כלל מביתו.

הנאשם ציין כי יומיים קודם לכן המתלוננת הגיעה לביתם והיא הייתה בתוך הבית, ביקשה ממנו לחתום על מסמך מסוים והוא אמר לה שהוא לא מוכן לחתום ואז היא אמרה בפניו כי היא תכתוב במסמך שאינו רוצה לדבר איתה והלכה. הנאשם הדגיש שלא ראה את המתלוננת מאז תחילת שנת 2004, היינו כשנה לפני האירוע.

גם בחקירתו הנגדית עמד הנאשם על כך שלא פנה למתלוננת בנוגע לבעיות שהיו לו בדירה וכי המתלוננת משקרת. לדבריו המתלוננת לא הייתה כלל אחראית לטיפול בענייניו. הנאשם הכחיש גם כי כעס על כך שהטיפול בבקשתו לביצוע תיקונים בביתו התעכב.

במסגרת פרשת ההגנה העידו אף שני עדי ההגנה מטעם הנאשם - הגב' אלטמן אשר מתגוררת בשכנות מול הנאשם. בעדותה סיפרה כי לבקשת אשתו של הנאשם סייעה לטפל בנאשם במועד הנקוב בכתב האישום וכי באותו היום הנאשם היה חולה. עד הגנה - בעלה של אותה עדה - מר נמץ, סיפר אף הוא כי באותו מועד סייע בטיפול בנאשם בשל מחלתו.

כמו כן העיד במסגרת פרשת ההגנה העד יצחק טנג'י, מנהל סניף עמיגור באופקים. עד זה נשאל לגבי טופס דו"ח הביקור בדירת הנאשם שמילאה המתלוננת ביום 18.1.05 (יומיים לפני האישום שבענייננו שהוגש נ/5). העד השיב שמדו"ח זה למד שהדייר סירב לדבר ולחתום והדבר יכול להיות במקרה שהדייר לא נתן לאיש עמיגור להיכנס לעריכת הביקור או שאיש עמיגור ערך הביקור אך הדייר סירב לדבר עימו.

דיון והכרעה

יריעת המחלוקת בתיק זה משתרעת למעשה על פני כל החזית ובמה דברים אמורים - המתלוננת מעידה ביחס לאירוע שהיה לדבריה בו הגיע הנאשם למשרדי עמיגור ואמר את שאמר ואילו הנאשם מכחיש את הדברים אשר יוחסו לו ולא רק זאת, אלא הוא מכחיש כל מפגש עם המתלוננת. בפי הנאשם טענה כי במקום אחר היה - היינו כי באותו מועד לא הגיע כלל למשרדי עמיגור אלא היה חולה ולא יצא מפתח ביתו.

ראיות התביעה מבוססות איפוא על עדות המתלוננת, אשר עבדה באותה עת בעמיגור כרכזת השכונה בה התגורר הנאשם. המתלוננת סיפרה כאמור, על כך שהנאשם הגיע למקום עבודתה באותו יום ועל כך שהנאשם העליב אותה ואיים עליה. המתלוננת אף הסבירה את הרקע לתלונותיו וכעסו של הנאשם בכך שאותם שיפוצים שהייתה עמיגור אמורה לבצע בדירתו, לא אושרו והטיפול בכך התעכב.

עדות המתלוננת בבית המשפט הותירה בי רושם חיובי והתרשמתי כי המדובר בעדות מהימנה. המתלוננת סיפרה על שאירע באותו יום, לא הוסיפה ולא העצימה את האירוע אלא ציינה מספר הדברים שהנאשם אמר לה, ולא מעבר לכך. יודגש כי המתלוננת בעדותה הסבירה שלנאשם היתה בעיה בדירה וצריך היה לשפצה. היא הדגישה כי הנאשם הגיש בקשה לשיפוץ אך בשל קושי באישור הבקשה בועדה במשרד השיכון, כיוון שמנהלת הועדה היתה חולה, התעכב אישור הבקשה.

התרשמתי כי המתלוננת הפגינה אמפטיה לכעס של הנאשם ביחס לכך שבקשתו לא טופלה ואף ציינה במפורש: "אני מבינה אותו מצד אחד שהוא אדם חולה וחייב את התיקונים האלו אבל מצד שני גם אני הרגשתי אשמה, אבל לא הייתי אשמה, כי הכסף לא בידים שלי" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 13-14).

מכאן אנו רואים כי המתלוננת לא ניסתה להציג את הנאשם כמי שבא למשרדה והתרעם ללא כל הצדקה, אלא הסבירה כי הבינה את כעסו וחשבה שהדבר אף מובן ואולי מוצדק. עוד ציינה המתלוננת כי אף בעבר הגיע הנאשם למשרדה, צעק וכעס, אלא שהתלוננה במשטרה כיוון שביום נשוא כתב האישום זה היה: "מעל ומעבר, לשמוע שאני נאצית אחרי שכל המשפחה נהרגה בשואה" (ראה עמ' 3 שורה 17-18).

אציין כבר עתה, כי תיאור המתלוננת את אופן התנהגותו של הנאשם בבואו למשרדה - העובדה שהנאשם נוהג לצעוק ולהרים את קולו, עולה בקנה אחד אף עם האופן בו העיד הנאשם בבית המשפט, אליו אתייחס בהמשך.

עדות המתלוננת הייתה מהימנה ומאוזנת כאשר ציינה אף את ההבנה לכעסו של הנאשם ולא ניסתה כלל להשחירו או להציגו כמי שהתנכל אליה ללא סיבה, אלא להיפך. המתלוננת הסבירה כי ניתן להבין את התנהגותו וכעסו של הנאשם והיא אף עברה לסדר היום על מקרים קודמים, תוך שהסבירה בדיוק מה גרם לה להתלוננן באותו יום - דבריו כי היא נאצית. לא ניכר בה כל רצון להפליל את הנאשם או להזיק לו, התרשמתי מנסיונה להבין גם את הדבר מנקודת מבט שלו תוך הסתייגות מעצם הדברים שאמר.

זאת ועוד, לא מצאתי כל ממש בדברי ב"כ הנאשם לכך שהמתלוננת התלוננה כנגד הנאשם, בשל העובדה כי אשתו שהיא עובדת עירייה ואחראית על תלונות נגד עמיגור, והיא רצתה להתנקם בה. ראשית יוער כי המתלוננת כלל לא עומתה עם טענה זו בחקירתה הנגדית ולא ניתנה לה כל הזדמנות להגיב עליה. שנית, הטענה כי אשת הנאשם היא שגרמה לפיטורי המתלוננת כביכול, לא גובתה בכל תיעוד ובעיקר אף לא עלתה במהלך חקירתו של הנאשם במשטרה או בעדותה של אשתו עצמה בבית המשפט ומכאן שאין ליתן לכך כל משקל.