הכרעת דין בתיק פ 3204/05

1.         שני הנאשמים, אב ובנו, הובאו לדין באשמת הסגת גבול (נאשם 1) ואיומים (שני הנאשמים). על פי האמור בכתב האישום הרי ביום 31.12.02 בשעה 14:30 לערך, הסיג נאשם 1 את גבול משרדו של אלי בר נתן, בכך שסרב לצאת ממשרדו, אלא אם יפסיק המתלונן, עו"ד עמוס בר נתן, הליכי הוצל"פ שזה מנהל כנגדו. זמן מה לאחר מכן הגיע למקום הבן, נאשם 2, ואיים על המתלונן שירצח אתו. בהמשך איים האב, נאשם 1, על המתלונן שיפגע בו וישים אותו ב"כסא גלגלים". הנאשמים כפרו באשמתם.

2.         למתלונן, עו"ד עמוס בר נתן, משרד ברח' בלפור 63 ת"א. מול משרדו מצוי משרדו של דודו, העד אלי בר נתן, סוכן ביטוח. למשרדים מגיעים במעלה מספר מדרגות מהכניסה לבניין הסגורה בדלת אינטרקום. על פי עדותו של המתלונן, הרי ביום האירוע התבצע עיקול והוצאת מעוקלים ממושכר בו החזיק נ' 1 ושם ניהל את עסקו, על פי פסק דין כדין. כדי לנסות ולקבל את הסכמת עו"ד בר נתן לעצירת הליכי ההוצל"פ, מיהר נ' 1 למשרדו של המתלונן. המתלונן חשש מהנאשם שהיה נסער ועל כן הלך עמו למשרד השכן, משרדו של אלי בר נתן. השנים ביקשו ממנו לעזוב ולצאת מהמשרד, אך הוא סרב, ואז הזמין עו"ד בר נתן את המשטרה. עו"ד בר נתן יצא החוצה, לרחוב, והמתין לשוטרים. כשהגיעה הניידת, היה זה העד סמ"ר איון פינגלה שטיפל בענין. הוא הזהיר את נאשם 1 שיעזוב את המקום ושיפעל - "בדרכים מקובלות".

            השוטרים עזבו את המקום אך לאחר זמן קצר נקראו חזרה למשרד ומצאו שוב את הנאשם במשרד עו"ד בר נתן ושוב הוא סירב לעזוב ואז השוטר עיכב את הנאשם 1 והביאו לתחנת המשטרה שם נגבתה ממנו הודעתו - ת/1.

            העד אלי בר נתן מספר בעדותו כי באותו מועד ישב במשרדו ושמע צעקות רמות מהמסדרון שליד חדרו, אז נכנסו עו"ד בר נתן והנאשם למשרדו. הצעקות נמשכו והעד הבין מהנאשם 1 כי הוא דורש שהליכי ההוצל"פ יבוטלו מיד. עו"ד בר נתן הזמין את המשטרה והנאשם יצא ממשרדו. לאחר זמן מה שוב נשמעו צעקות מכיוון המסדרון והעד שמע איומים שונים. המשטרה הגיעה והנאשם 1 נלקח ע"י השוטרים. לעניין האירוע השני, מספר העד כי ראה מפתח חדרו את נאשם 1 במשרדו של עו"ד בר נתן, כשהוא צורח.

            המתלונן ודודו אלי לא נחקרו נגדית באשר עדותם נשמעה בהעדר הנאשמים אשר זומנו כדין ולא התייצבו. ב"כ הנאשמים, עו"ד לוי, בסיכומיו, ביקש דוקא לשבח את שני העדים, אשר כדבריו - "לא זזו מעדותם במשטרה, עדותם נאמרה מילה במילה". יתכן וכוונתו היתה לפגוע בכך במהימנותם אולם למעשה, דבריו אלו יש בהם דווקא כדי לחזק את משקל עדותם. ב"כ הנאשמים אף לא ביקש להגיש כמוצג את אימרות העדים, בנסיון להצביע על סתירה כל שהיא בין הודעותיהם ועדותם. מכל מקום, עקב העדר חקירה נגדית, יעשה בית המשפט ככל האפשר על מנת שלא להרשיע אלא אם ימצא חיזוק של ממש לעדות המתלוננים

3.         לענין העבירה של השגת גבול, גירסת הנאשמים הינה כי מעולם לא נכנסו למשרדם של מי משני העדים. אולם בהודעתו במשטרה, ביום האירוע, מספר נאשם 1 כי "בא" אל עו"ד בר נתן וביקש ממנו את שביקש ועו"ד בר נתן אמר לו  - "תצא החוצה, דחף אותי, הוא ואח שלו". דהינו, ניתן להבין מדבריו כי היה בתוך המשרד, אחרת מדוע יתבקש לצאת "החוצה". בנוסף לכך, מספר השוטר סמ"ר פינגלה כי לא היה מעכב את הנאשם ודורש ממנו להתלוות עליו לתחנה אלמלא היה בתוך המשרד, וכדבריו - "אם היה במיסדרון מקום שפתוח לציבור לא הייתי מעכב אותו" (עמ' 12). עד זה אינו זוכר היטב את אשר התרחש אותו יום אך הוא עומד על כך כי הנאשם חזר למשרד והעיכוב היה במשרד. בנסיבות אלה, אין לבית המשפט כל סיבה ונימוק שלא לקבל את דברי המתלונן ואלי בר נתן בעדותם. אף אינני נותן אמון בעדות הנאשם 1 הטוען כי כלל לא נכנס למשרד וכי היה שקט ורגוע, על אף המצב אליו נקלע, כשהוא מפנה מעסקו ועו"ד בר נתן מסרב לתחנוניו. כל דרך להאמין לגירסה שכזו. הנאשם 1 אומנם מנסה להפחית ממשקל דבריו בהודעתו (ת/1), בכך שהיה אותה עת "עמום ולא יציב" (עמ' 15 ש' 23), אולם ב"כ הנאשם כלל לא טרח לחקור את גובת ההודעה העדה סיגלית אסולין, על נסיבות גבייתה.

לאור כל זאת נחה דעתי כי הוכחו כל יסודות עבירת השגת הגבול. הנאשם היה במשרד של אלי בר נתן וסרב לעזוב אף לאחר שהתבקש לכך, וכך אף בחלקו השני של האירוע, ממשרדו של עו"ד בר נתן. הן המתלונן והן אלי מחזיקים כדין במשרדיהם, ואין ולא היתה לנאשם 1 כל זכות להמשיך להישאר במשרדים לאחר שנדרש לעזוב. הנאשם נכנס למשרדו של המתלונן ואף למשרד הסמוך, וסרב לצאת, מתוך כוונה, כאמור בסע' 447 לחוק העונשין - להקניט או להפחיד או להעליב את המחזיק כדין. אין ספק כי הנאשם היה כעוס ולחוץ ועולמו חרב עליו ואין להבין את צעקותיו אלא כנסיון להפחיד, להפעיל לחץ ולהביא את המתלונן לעצור את הליכי ההוצאה לפועל. הרי הנאשם 1 אמר מפורשות שהוא לא מתכוון לצאת מהמשרד כל עוד העיקול לא יבוטל. (ראה עמ' 4 ש' 12 ואילך).

4.         לעניינה של עבירת האיומים, איומים שנשמעו בנפרד מפי כל אחד מהנאשמים, הרי גירסתם היא, שוב, כי לא היו דברים מעולם. נאשם 2 אף מוסיף כי המתלונן בעט בו ברגלו וניסה, בכל דרך, לגרום לו להגיב, כך שיוכל לנצל זאת בתלונה למשטרה כנגדם. גירסה זו נדחית על ידי מכל וכל ממספר נימוקים. ראשית, נאשם 2 נמנע מלספר זאת לשוטרים מיד כשהגיעו למקום. שנית, הוא לא פנה מיוזמתו למשטרה להגיש תלונה בנושא, ושלישית, לאור התרשמותי מהמתלונן, עו"ד בר נתן, שהכחיש זאת חד משמעית. המתלונן היה מפוחד מהתנהגות נאשם 1 ואף חשש כי יקרה לו משהו, כשמדובר באדם מבוגר. הטענה כי יתקוף את הבן, כדי ליצור פרובוקציה, אין בה כל ממש.

כתב האישום מייחס לנאשם 1 את המילים כי אינו מפחד ממאסר עולם, וכי הוא לא יהרוג את המתלונן אלא ידאג לשים אותו בכסא גלגלים, כדי שיסבול. לא יכולה להיות מחלוקת כי דברים שכאלה מהווים איום, כאמור בסע' 192 לחוק העונשין. טענתו של נ' 1 הינה כי לא אמר את הדברים. בענין זה אין בפני בית המשפט אלא את עדויות נתן ואלי בר נתן. האיומים נשמעו רק בנוכחות הארבעה. עו"ד בר נתן מסר בעדותו כי דברים אלו נשמעו בשלב השני, שאז חזר הנאשם ונכנס לתוך חדר המדרגות ואחר כך עלה שוב למשרדו של המתלונן. אף אלי בר נתן שמע את נאשם 1 אומר את הדברים (עמ' 6 ש' 9), ואף מדבריו עולה כי הדברים התרחשו בחלקו השני של האירוע. נאשם 1 הכחיש בהודעתו כי אמר מילים אלו או דומות להן, אולם ברור לבית המשפט כי הנאשם 1 אינו מעיד אמת בעדותו בבית המשפט. הוא מנסה להרחיק את בנו, נאשם 2, מכל קשר לאירועים. בתחילה העיד כי בנו לא בא איתו אותו יום למקום (עמ' 15 ש' 12). כשהבין כי איש לא יקבל דברים אלו והרי גם בהודעותיהם במשטרה מודים השניים כי היו במקום, הוא מנסה לתקן עצמו - "אחר כך ראיתי אותו רחוק רחוק ברחוב" (שם). הנאשם 1 אינו מוכן או שאינו מסוגל למסור את אשר אכן אירע במקום. שני עדי התביעה מספרים על צעקות וצרחות. הנאשם מספר כי באותו יום "לקחו לו הכל", הוא לא מצליח להניע את עו"ד בר נתן מלהמשיך בעיקולים, אך למרות זאת הוא מעיד כי לא היה עצבני, ולא כעס וכדבריו -  "על מה אני אכעס". נאשם 2 מנסה לתרץ את דברי נאשם 1 על כך שהוא, נאשם 2, לא היה במקום בדבריו כי אביו היה אז - "במצב נפשי קשה" (עמ' 16 ש' 7). ממילא קשה להאמין ולקבל את גירסת נאשם 2 המכחיש כי נכנס למשרד ואף לא לחדר המדרגות. כשקבעתי שהאב, נאשם 1, היה במשרדו של אלי בן נתן, ברור שנאשם 2 ילך אחריו וינסה לתמוך ולעזור לאב. מצבו הנפשי של האב, הרואה כי מקור פרנסתו - מתמוטט והוא אינו יכול להשלים עם כך, הינה ראיה נוספת המחזקת את גירסת שני עדי התביעה בדבר התפרציותיו של נאשם 1 וטיב דבריו כנגד המתלונן.

המצב אינו דומה בעניינו של נאשם 2. עו"ד בר נתן לא מעיד כי שמע מפיו את המילים שצויינו בכתב האישום - כי אם יקרה משהו לאביו, הוא  ירצח אותו. בעדותו (בעמ 3 שורה 22) הוא אומר כי נ'2 אמר לו כי - "שאם יעשה משהו, אביו ירצח אותו". - אולי ניתן להבין אף זאת כאיום, שאם המתלונן לא יפעל לעצירת הליכי ההוצל"פ, אביו של נאשם 2, נאשם 1, ירצח את המתלונן. אולם לא זה האיום כפי שהדברים צויינו בכתב האישום. יתכן וענייננו באימרה אחרת. אלי בר נתן העיד כי כשהיה במשרדו שמע מהמסדרון שליד המשרד מפי נאשם 2 את המילים שנזכרו בכתב האישום, דהינו - כי אם יקרה משהו לאבא, נאשם 2 ירצח את המתלונן (עמ' 5 ש' 17), אף לא ברור מעדות שניהם באם האיומים מפי הבן נשמעו על ידי שניהם באותו מועד. בנסיבות אלה, על אף שאינני נותן כל אמון בעדות נאשם 2, הרי יתכן כי במהומה שנוצרה, לא הובנו דברי נאשם 2 במדויק.

אין בפני כל ראיה ברורה וחד משמעית מה היו במדוייק דברי נאשם 2.

ב"כ התביעה לא ביקשה כי בית המשפט ירשיע את הנאשם על פי עובדות שהוכחו במשפט ואשר לא צויינו כמפורט בכתב האישום, כאמור בסע' 184 לחסד"פ. לא מצאתי לנכון לעשות כן ביוזמתי.

5.         לאור כל זה הנני מרשיע את נאשם 1 בעבירות של השגת גבול ואיומים ומזכה את

נאשם 2, מחמת הספק, מהעבירה של איומים המיוחסת לו.

ניתנה היום 7 בפברואר 2006, בנוכחות נציגת המאשימה, הנאשמים ובא כוחם.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: