הכרעת דין בתיק פ 3200/05

1. כתב האישום שבתיק זה מייחס לנאשמת, ילידת 1958, מספר עבירות והן איומים על המתלוננת, העלבת עובד ציבור, השוטרים שהגיעו למקום, תקיפת השוטרים ואיומים עליהם, עבירות בניגוד לסעיפים 192, 273 ו-288 לחוק העונשין. הנאשמת כפרה באשמות.

2. פרשה זו, שאירעה בתאריך 24.7.03, בשעות אחה"צ המאוחרות, בבני ברק, רח' תורת חיים 6, תחילתה בריב ומחלוקת שפרצו בין הנאשמת והמתלוננת, בת אחי בעלה של הנאשמת. המתלוננת, מרגלית, הינה ילידת 1982, גדלה בתנאים קשים וסבלה מהתעללויות בבית אביה. חלק מחופשותיה בילתה בבית דודה ואשתו הנאשמת. בשלב כל שהוא שכנעו הנאשמת ובעלה את מרגלית לרשום את רכבם על שמה במשרד הרישוי, אולם לאחר מכן, כשהחלה מרגלית לקבל דוחות לתשלום קנס בגין השימוש ברכב זה והנאשמת ובעלה לא מיהרו לשלם את הדוחות, דרשה מרגלית כי הרכב יחזור וירשם על שם הדוד. לגרסת המתלוננת, התחמקו השניים מתשלום הדוחות, עד שנאלצה לפנות למשרד הרישוי, וכדבריה - להקפיא את הרכב, כשבית המשפט מניח כי כוונתה הייתה לבקש את ביטול רישומו והורדתו של הרכב משימושו בדרכים. לגרסתה, האירוע נשוא תיק זה התרחש עוד טרם הוקפא הרכב, אך נמסר לנאשמת על הכוונה להקפיאו ומכאן מקור כעסה של הנאשמת והתפרצותה עליה, בעוד שלגרסת הנאשמת, היא הגיעה אותו יום אל מקום שהייתה של מרגלית על מנת לנסות ולשכנעה להסיר אותה הקפאה שמנעה ממשפחתה לחדש את רישוי הרכב ולשמשו לנסיעה. השתיים אף מספרות על אירוע קודם בו נפגשו מרגלית, אביה ובעלה של הנאשמת, אחיו, במשרד הרישוי לשם העברת רישום הבעלות ברכב על שם הבעל, שאז התברר כי בגין העדר מבחן רישוי שנתי, לא ניתן לבצע את ההעברה, כך לגרסת מרגלית, בעוד שהנאשמת טוענת כי הסיבה לכך הייתה אותה  הקפאת רשיון הרכב. כך או כך, אין חולק כי הנאשמת הגיעה למקום בו שהתה המתלוננת כשהיא כועסת וזועמת.

3.  על פי עדות המתלוננת ושוטר הסיור שהגיע למקום לאחר קבלת אירוע מהמוקד המשטרתי על סכסוך בין המודיעה לאישה אחרת (ראה דו"ח פעולה ת/1), הנאשמת התנהגה באופן פרוע, תוך שהיא מקללת ומשמיעה איומים. לדברי המתלוננת היא נסגרה בחדרה, נמנעה מלפתוח את הדלת, בעוד שהנאשמת עומדת מעבר לדלת כשהיא מקללת נמרצות ומאיימת על המתלוננת ש-"תשרוף לה את החיים". כשהשוטר, העד יוחנן רונן, מגיע למקום הוא מפגיש בין השתיים ומנסה להביאן להבנה, אך טון דברי הנאשמת עולה ועולה והוא שלח את המתלוננת לדרכה וביקש מהנאשמת לעזוב את המקום, האכסנייה בה שהתה המתלוננת, הממוקמת באזור חרדי, ואחד מהאחראים במקום ביקש מהשוטר להרחיקה מאזור האכסניה בגין לבושה החילוני של הנאשמת. הנאשמת התעקשה להישאר ברחוב. השוטר רונן יחד עם חברו, השוטר שימי אשכנזי, פנו ונכנסו לניידת כשרונן ליד ההגה, על מנת לעזוב את המקום, אולם אז הבחינו כי הנאשמת ממשיכה בהתנהגותה, צועקת כי לא תעזוב את המקום ומאיימת כי תרצח את המתלוננת. השוטר אשכנזי חזר וביקש ממנה לעזוב את המקום, אולם הנאשמת החלה לקלל את השוטרים - שוטרים מניאקים, כולם בני זונות וכד'. לדברי העד רונן ניגשה הנאשמת לניידת, פתחה  את דלתה מצד ימין, צעקה - "זה עוד לא נגמר" וסגרה את הדלת על כתפו של השוטר אשכנזי. השוטרים מיהרו לצאת מהניידת אחרי הנאשמת והשוטר רונן  החליט לעצור אותה, בגין העלבונות שהטיחה בהם ותקיפת השוטר אשכנזי בסגירת דלת הניידת על כתפו, ועל כן הודיע לה כי היא עצורה.

הנאשמת המשיכה בתנועתה הרחק מהניידת והשוטר רונן מיהר אחריה ותפש את ידה הימנית בידו הימנית - כדי לעכבה. בתגובה התכופפה הנאשמת אליו ונשכה את ידו. סימני הנשיכה נראים יפה בצילום 2 ו-4 בלוח הצילומים ת/3. בשלב זה הפעילו שני השוטרים כוח, תפסו את הנאשמת, גררו אותה לניידת וכבלו את ידיה באזיקים תוך שהיא מתנגדת ומשתוללת. גם השוטר אשכנזי נפגע בגופו כנראה בצילומים 6,7,8,9 הן באמת ידו והן בצווארו.

כשהוכנסה הנאשמת לניידת והוסעה לתחנת המשטרה, המשיכה הנאשמת במעשיה, צעקה כי תבעט בניידת אם לא תשוחרר, ואז נשענה לאחור והחלה למלמל - "אני ארצח אותה, זה לא יגמר", ולאחר מכן המשיכה לקלל את השניים, עד שהגיעו לתחנת משטרת מרחב דן.

בו ביום, בשעה 20:45, נגבתה הודעתה של הנאשמת (ת/4). מהודעה זו עולה כי גם בשעה זו, עדיין הנאשמת אינה רגועה ורוחה סוערת. היא משיבה לגובה ההודעה כי על אף בקשות השוטרים לעזוב את המקום, ענתה להם כי זכותה לעמוד ברחוב כמה שהיא רוצה, שהיא קיללה את השוטרים כי הם קיללו אותה, היא נשכה את השוטר בידו כי הוא
"הדביק אותה לרכב", וזאת כי אמרה לו "אמא שלך מזדיינת", והיא סירבה להכנס לניידת כי - "בכוח לא מכניסים אנשים לרכב".

4.         לאחר ששמעתי את עדות השוטר רונן יוחנן ושל המתלוננת, מרגלית, הנני קובע באופן חד משמעי כי גרסתם, בעיקרה, מהימנה עלי. אם הנאשמת, כדבריה, הגיעה לאכסנייה רק להתחנן על נפשה בבקשותיה מהמתלוננת להסיר את הקפאת הרכב, לא הייתה למתלוננת כל סיבה להזעיק את המשטרה למקום והשוטרים לא היו מנסים להרגיע את הרוחות במקום בהפגשת השתיים.

            התנהגותה האלימה והתוקפנית של הנאשמת מוכחת מעדות המתלוננת והשוטר יחדיו, בצירוף להתנהגותה הפרועה לאחר מכן, כולל הנשיכה בו היא מודה, והודאתה של הנאשמת בקללותיה את השוטרים. הנאשמת אף סותרת את הודעתה, שם סיפרה כי השוטר הפגיש בינה ובין המתלוננת (עמ' 1 שורה 7), כשבעדותה טענה כי לא פגשה כלל את מרגלית באותו יום.

            איני נותן כל אמון בעדות הנאשמת. אופייה האמיתי מתגלה במעשיה בעבר כשהיא מנצלת את תמימות בת משפחתה הצעירה על מנת להמלט מנושיה, בביצוע העבירה של התחמקות מעיקולים צפויים, עבירה על סעיף 426 לחוק העונשין (העלמה במרמה), ולאחר מכן מתחמקת, יחד עם בעלה, מלשלם את הדוחות על הרכב שבשימושם, המעיקים על המתלוננת. היתממותה כי לא ידעה על היקף החובות לא תשמע, באשר אין בלב בית המשפט כל ספק כי המתלוננת העבירה להם את המידע והם ידעו היטב את הסיבה למאמצי המתלוננת להשיב את רישום הבעלות על הרכב ולאחר מכן את מעשיה ל"הקפאת" רישוי הרכב.

            עדות המתלוננת מהימנה עלי ואם נפלו סתירות בין עדותה והודעתה (נ/1) הרי מקורם בבלבול הנובע מעצם האירוע, ואף אינני מוצא כל ממש בטענה כי השהתה את תלונתה במשטרה מעבר לסביר, או כי מניעיה היו אך רצונה להתחמק מתשלום דוחות הרכב שעדיין רשומים על שמה. אישה צעירה זו שנסיבות חייה החמירו עימה, אף לא ידעה לנקוט בצעדים המתאימים להסרת חובות הרכב מעליה. אין מדובר בעדה מתוחכמת המחפשת דרך לפגוע בנאשמת בדברי שקר.

            גם אם בית המשפט מוכן לקבל כי פתיחת הנאשמת את דלת הניידת נעשתה לאחר שהשוטר קרא לה להתקרב אליהם, וגם אם אניח לזכותה כי סגירת דלת הניידת על כתף השוטר אשכנזי נעשתה ברשלנות ולא במזיד, עדיין הוכחו כל יסודות כל אחת משאר העבירות בהן היא מואשמת.

5.         עבירות האיומים על המתלוננת הוכחו בעדות המתלוננת על קללותיה של הנאשמת אותה והאיומים, שחזרו עוד ועוד, על "שתשרוף לה את החיים". מהותו של האיום יבחן במבחן האובייקטיבי אולם המתלוננת עצמה הבינה דברים אלו כאיום על חייה או כאיום להמשך ההטרדות. חיזוק ותמיכה לעדות המתלוננת ימצאו בעצם הקריאה למשטרה והתנהגותה של הנאשמת לאחר מכן.

            בעבירה של העלבת עובד ציבור, מודה הנאשמת מפי באת כוחה. אין כל מקום שלא לאמץ את עדות השוטר רונן בדבר דבריה וקללותיה, כמתואר לעיל. ממילא, גם בהודעתה מודה הנאשמת כי קיללה את השוטר טרם הפעיל עליה כוח בהצמדתה לניידת. מהתרשמותי מעדות השוטר אינני מקבל כי קללותיה היוו רק תשובה לקללות מצידו.

            העבירה של תקיפת שוטר נעברה בין בנשיכה ובין בהשתוללותה תוך כדי ניסיונות השוטרים להתגבר עליה ולעצרה. הטענה כי המעצר היה בלתי חוקי ועל כן מעשי הנאשמת היו בחזקת הגנה עצמית, בניסיון להשתחרר ממעצר שכזה, טוב היה אם לא הייתה נשמעת. הרי הנאשמת קיללה את השוטרים, עבירה של העלבת עובד ציבור והמשיכה באיומים על המתלוננת, ומכאן שהייתה לשוטר רונן הזכות לעצרה, כאמור בסעיף 23(א)(1) או (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים), תשנ"ו-1996. כשניסתה הנאשמת להתחמק מקריאתו כי היא עצורה, תפיסת השוטר בידה הייתה שימוש בכוח סביר, כאמור בסעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969, על מנת לבצע את המעצר. הנשיכה בידו של השוטר לא הייתה אלא עבירת תקיפה וטענת ההגנה העצמית לא תשמע גם לאור חוסר המידתיות שבין מעשי השוטר והאמצעים בהם בחרה הנאשמת על מנת להתחמק ממנו, והרי הנאשמת היא שהביאה בהתנהגותה הפסולה לתקיפתה, כאמור בסיפא לסעיף 34י' לחוק העונשין, הדובר בהגנה עצמית.       הנאשמת המשיכה בהשתוללותה ופגעה שוב הן בשוטר רונן בניסיון לבעוט בו וכן בשוטר אשכנזי, כנראה מהסימנים שנותרו על גופו (ראה לוח הצילומים ת/3). סימני חבלה בצווארו וביד אינם תוצאות סגירת דלת הניידת על כתפו.

            נותרה העבירה של האיומים על השוטרים, בדרכם בניידת אל תחנת המשטרה.  בענין זה טוענת ב"כ הנאשמת, בהסתמכה על ר.ע.פ 2038/04   שמואל לם נ. מ"י (תק'-על' 2006 (1) 66), כי לאחר שהאיומים הושמעו באוזני השוטרים, הם לא נקלטו כלל אצל המתלוננת, כך שהיא מעולם לא הייתה מאויימת מדברי הנאשמת ומכאן שיסודות עבירת האיומים כלל לא הוכחו.

גם טענה זו לא תוכל להתקבל. כפי שציינה התובעת גב' אילסר בסיכומיה, האיום בנסיבות אלו לא הופנה כלפי המתלוננת אלא כלפי השוטרים, וכך נרשמו הדברים בסעיף 3 לעובדות כתב האישום. כאמור בפסק דין חדש ומקיף זה, הרי כשהאיום מופנה כלפי אדם מסוים, מן הדין כי האיום יקלט על ידו. על כן, אם היה האישום בחלק זה מהפרשה דובר באיום כלפי המתלוננת, יסוד האיום "על אדם" כאמור בסעיף 192 לחוק, לא התמלא. אולם כאמור הדברים נאמרו לשוטרים, דהיינו, הבטויים כי העניין לא נגמר והנאשמת מתכוונת לרצוח או לפגוע במתלוננת, הרי מהלך שכזה מהווה איום כאמור בסעיף 192, כשהדברים נאמרים מתוך כוונה להפחיד או להקניט אותם. הביטוי יבחן על פי מכלול הנסיבות. על כן, גם אם אין כל זיקה אישית בין השוטרים לבין המתלוננת, הרי השוטר, כעובד ציבור, הופך מאויים מביטוי זה ונפגעת שלוות רוחו, כשהאירוע בו לקח חלק הופכו לאחראי בעקיפין לשלמות גופה של המתלוננת ולבטחון הציבורי, והוא אינו יכול להשאר שווה נפש לדברים.

עובד ציבור הקולט איום על אדם אחר, הופך הוא אישית למאויים, במידה והנסיבות מלמדות שהביטוי אכן פוגע באחד מהערכים המוגנים בסעיף 192 לחוק, דהיינו - שלוות נפשו של הפרט. השוטר המפריד בין ניצים יהיה מאויים מביטוי של החשוד המאיים על חברו, אף אם האחרון כבר אינו במקום.

על כן, הנאשמת, בדבריה בניידת באוזני השוטרים כי תרצח את המתלוננת, עברה את העבירה של איומים כלפי השוטרים.