הכרעת דין בתיק פ 3173/07

1.         כתב האישום מייחס לנאשם 1 (להלן: הנאשם) את המעשים הבאים: ביום 18.12.07, בשעה 03:45, שהו הנאשמים ברחוב יפו בירושלים כשהם בגילופין. אותה עת, חלפה במקום מונית, נהוגה בידי סלאח קואסמה (להלן: המתלונן). לבקשת הנאשמים, עצר המתלונן את המונית. נאשם 1 התיישב בספסל האחורי של המונית ונאשם 2 (להלן: נאשם 2 או גנאדי) התיישב במושב הקדמי שליד הנהג. הנאשמים ביקשו מהמתלונן להסיעם לשכונת פסגת זאב. בהגיעם לשדרות אשכול בירושלים ביקש נאשם 2 מהמתלונן לעצור את המונית, משום שלדבריו אינו חש בטוב ועמד להקיא. המתלונן עצר את המונית, נאשם 2 יצא ממנה לזמן קצר ושב בחזרה. המתלונן המשיך בנסיעה, אז הצמיד נאשם 1 מפתח גלגלים העשוי מברזל לגבו של המתלונן והנאשמים הורו לו לעצור בצד הדרך. משעצר המתלונן, הורו לו הנאשמים למסור להם את כל כספו. המתלונן מסר לנאשם 2 כ- 500 ש"ח שהיו ברשותו. בשלב זה החלו נאשמים להכות את המתלונן בראש ובמצח. בין היתר, הכה אותו נאשם 1 באמצעות מפתח הגלגלים. לאחר זמן קצר הצליח המתלונן להימלט מהמונית. כתוצאה מהמכות נגרמו למתלונן שבר באף וכן חבלות וחתכים בראש ובמצח שהצריכו תפרים. המתלונן סבל מדימום בראשו ונזקק לטיפול בבית החולים.

2.         במעשיהם אלו של הנאשמים, פעלו הם בחבורה כשהם מזוינים במכשיר שיש בו כדי לסכן או לפגוע, גנבו דבר, ובשעת המעשה או בתכוף לפניו או לאחריו ביצעו ואיימו לבצע מעשי אלימות במתלונן ופצעו אותו, כדי להשיג את הדבר הנגנב או כדי למנוע התנגדותו לגניבה או להתגבר על התנגדותו לגניבת הדבר. כמו כן חבלו הנאשמים במתלונן חבלה חמורה שלא כדין, כשהם נושאים נשק קר, וכשהם חוברים יחדיו לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם.

3.         בגין עובדות אלה מייחס כתב האישום לנאשמים שתי עבירות. האחת- שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, והשנייה- חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) ו-   (2) לחוק האמור.

4.         לאחר תום פרשת ההגנה מטעם נאשם 1, ובטרם עלה נאשם 2 על דוכן העדים, הודיעו בא כוח המאשימה ובא כוח נאשם 2 על הסדר, בגדרו הודה נאשם 2 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והורשע. על פי ההסדר, תוקנו עובדות מסוימות בכתב האישום, כך שנאשם 1 הוא אשר הורה למתלונן לעצור, והוא לבדו הכה את המתלונן.

            לאור האמור, הכרעת הדין תתייחס אך ורק לנאשם 1.

גרסת המתלונן

5.               המתלונן- סאלח קואסמה, נהג מונית, אותו עצר הנאשם בבקשה שיסיע אותו ואת חברו לפסגת זאב, פירט בעדותו את שקרה במונית. אביא את הדברים בקצרה. במהלך הנסיעה ביקש נאשם 2 מהמתלונן, אשר ישב לצדו, לעצור משום שלא הרגיש טוב. נאשם 2 "ירד כאילו להקיא, לא הקיא הסתכל ימינה ושמאלה וחזר לאוטו". המתלונן החל בנסיעה כשלפתע הרגיש חפץ הדומה לאקדח מוצמד לגבו, משהסתכל אחורה ראה את הנאשם מאחוריו "תופס כאילו צינור ברזל בגב שלי". הנאשם הורה למתלונן לעצור, והנאשמים הורו לו לתת להם את כספו. המתלונן לא ידע לומר בדיוק מי ביקש ממנו ראשון להוציא את כספו. המתלונן מסר את הכסף לנאשם 2.

המתלונן ציין, כי הוכה בפניו ובראשו וכי היו אלו מכות מהירות מאוד. אז שיחרר את עצמו מהחגורה וברח מהמונית. באותו רגע ראה המתלונן את נאשם 2 בא לקראתו מבחוץ לכיוון הדלת שלו, המתלונן דחף את הדלת מהר וברח לאמצע הכביש. לפי עדות המתלונן הוא אינו מחזיק במפתח גלגלים במונית שלו. הוא הכחיש כל מעשה קנטור מצדו כלפי מי מהנאשמים, והכחיש שאמר להם "רוסים מסריחים", תוך שהוא מציין, כי איננו אפילו מכיר את פירוש המילה "מסריח".

המתלונן העיד עוד, כי הסכום שנשדד ממנו היה בערך 500 ש"ח. מהמשטרה קיבל בחזרה סך של 470 ש"ח, באותה צורה בה היו השטרות מסודרים בכיסו. לעניין מידת שכרותו של הנאשם ציין המתלונן, שהנאשם לא נראה לו "מסטול" ולא הדיף ריח אלכוהול (עמ' 29, ש' 15 ו- 22). המתלונן הוסיף כי אילו ידע שהנאשמים שיכורים הוא לא היה מעלה אותם על המונית מחשש שיעוררו בעיות (עמ' 35, ש' 22).

            המתלונן ציין כי לאירוע הייתה השלכה משמעותית על חייו המקצועיים: הוא הפסיק לעבוד כנהג מונית ועבר לעסק משפחתי.

            לא התרשמתי שהמתלונן מנסה להגזים בתיאוריו באשר למה שהתרחש בתוך המונית או להפליל מי מהנאשמים ולייחס לו פעולות שלא נעשו. התרשמתי כי המתלונן תיאר את המצב העובדתי כפי שקרה עמו וכפי שנתפס בחושיו, ולא מצאתי הגזמות, כפי שהסנגור טען.  די בעיון בחומר הרפואי המצוי בתיק על מנת לעמוד על הטראומה אשר עבר המערער ולהבין כי לא הפריז בדבריו.

גרסת וטענות הנאשם

6.               בישיבה אשר נועדה לתשובת הנאשמים לכתב האישום, השיב הסנגור, עו"ד איווס, בשם הנאשם לאמור בכתב האישום. הנאשם מודה כי בטרם עלה למונית, שתה "מספר בירות", לפני כן שתה בקבוק קוניאק ולאחר מכן נטל 4 כדורי חגיגת אותם קנה בפיצוציה סמוכה לרחוב יפו. הנאשם מודה שעלה למונית הנהוגה בידי המתלונן וביקש להגיע לשכונת פסגת זאב, כשהוא יושב בספסל האחורי ונאשם 2 יושב במושב שליד הנהג. כן מודה הנאשם בכך שהמתלונן עצר את המונית לבקשת נאשם 2 אשר לא חש בטוב.

באשר למעשי האלימות: הנאשם הכחיש כי הצמיד מפתח גלגלים לגב המתלונן והורה לו לעצור, כן הכחיש שדרש מהמתלונן כסף, וכי המתלונן מסר לידיו 500 ש"ח, וזאת מחמת אי ידיעה. הנאשם הודה כי הכה את המתלונן, זאת לאחר שהמתלונן קרא לעבר הנאשמים "רוסים מסריחים". אז הרים הנאשם חפץ כלשהו, שאין הוא יודע מהו, מרצפת המונית והכה את המתלונן. באשר לחבלות מהן סבל המתלונן, הנאשם איננו יכול לדעת אם החבלות נגרמו מהמכות שהכה את המתלונן. יחד עם זאת, הנאשם מודה שנגרמו למתלונן החבלות המתוארות בסעיף 7 לכתב האישום, קרי, שבר באף וכן חבלות וחתכים בראש ובמצח שהצריכו תפרים וכן דימום בראש. הנאשם לא יכול לומר אם המכות שנתן למתלונן הביאו לתוצאה המתוארת בכתב האישום.

לאחר שבית המשפט עמד על הסתירות במתן התשובה, התבקש הסנגור לתת תשובה חד משמעית אם הנאשם מודה כי הכה את המתלונן בראש ובמצח. הסנגור השיב תשובה הסותרת את תשובתו הקודמת ואמר: "המכות שהוא נתן למתלונן היו מכות שנתן מאחור עם אותו חפץ שהרים מרצפת המכונית" (עמ' 11, ש' 13). הנאשם מאשר כי המתלונן נמלט מהמונית.

7.         הסנגור התנגד להגשת הודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה (להלן: ת/1) בנימוק כי בעת גבייתה היה הנאשם שיכור. על כן העידה המאשימה את גובה ההודעה, רונן מזרחי. עיקר החקירה של העד סבה סביב ידיעת הנאשם את השפה העברית והשאלה אם היה שיכור במידה הפוגמת בהודעתו. העד מזרחי, בהתייחסו לנסיבות גביית ההודעה הראשונה של הנאשם, אמר שהייתה זו "עדות רגילה", שהתנהלה בשפה העברית, וכי רמת ההבנה של הנאשם הייתה "טובה". העד ציין שבמשטרה קיים נוהל של חקירת שיכורים. לפי הנוהל, ברגע שמגיע שיכור לתחנה וצריכים לגבות ממנו הודעה, לא חוקרים אותו אלא מכניסים אותו לבית המעצר או ממתינים עמו במסדרון עד שהוא מתפכח, ורק אז גובים ממנו הודעה. הסיבה לכך היא, שאין כל טעם לגבות הודעה מאדם שאינו מתקשר עם החוקר. במקרה זה, העיד מזרחי, אכן פיו של הנאשם הדיף ריח אלכוהול, אך הנאשם לא היה שיכור במידה המונעת גביית הודעה ממנו ומסר הודעה בצורה רציפה והגיונית מבחינת כרונולוגיה של הזמנים. בתום גביית ההודעה הקריא מזרחי לנאשם את ההודעה, כמתחייב.