הכרעת דין בתיק פ 3171/04

עיאד עדנאן, יליד, 1954, (להלן "הנאשם") מואשם שבין התאריכים 6.4.04 שעה 23:00 לבין 7.4.04 שעה 19:00 פרץ למכונית  פרטית מסוג יונדאי שנת ייצור 1997 (להלן: "המכונית") השייכת לדפנה אבישי (להלן "המתלוננת") וגנב מתוכה מכשיר טלפון נייד מסוג נוקיה (להלן: "הטלפון"). לנאשם מיוחסות עבירות על סעיפים 413ו סיפא, 413ד (א) ו-413ה לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן "החוק").

באמצעות ב"כ עו"ד א. סבן מהסניגוריה הציבורית הודה הנאשם בישיבת ההקראה, שהחזיק בטלפון והכחיש הפריצה והגניבה המיוחסות לו. לטענתו מצא את הטלפון, זמן מה לפני שעצרו אותו השוטרים, מושלך ליד פח אשפה.  על פי הטענה הנאשם התכוון למסור את הטלפון לתחנת המשטרה הקרובה אך לא הספיק לעשות כן, מכיוון שהשוטרים עצרו אותו (עמ' 3 לפרוטוקול).

לביסוס האישום העידו לתביעה: רס"ר אסף שעאבן (עמ' 1-4) שעצר את הנאשם וכתב  דו"ח המעצר, המתלוננת גב' דפנה אבישי (עמ' 6-8). הוצגו הודעת הנאשם ת/1, דו"ח מעצר ת/2 ודו"ח תפיסה וסימון ת/3.

הנאשם היה העד היחיד להגנה (עמ' 10-12).

מהראיות שבפני עולה תשתית ראייתית כדלקמן:

1.        בתאריך 6.04.04 החנתה המתלוננת את המכונית בחניה שברחוב יפת 52-54 לא הרחק מרחוב ניקנור, כשהטלפון בדיבורית (עמ' 7 ש' 2 - 1) .

2.        ב- 7.4.04, אחרי השעה 19:00, הודע למתלוננת על מציאת הנייד בחזקת הנאשם. כשירדה למכוניתה מצאה את שמשת הרכב מנופצת והטלפון חסר (עמ' 6 ש' 6-7, 11 עמ' 8 ש' 19).  המתלוננת זיהתה את הטלפון בוודאות  על פי כיתובית  פרטית ועל פי הזיכרונות שהיו  שמורים בו (עמ' 6 ש' 21). למחרת היום הגישה המתלוננת תלונה רשמית במשטרה (עמ' 8 ש' 17).

3.        זמן קצר קודם לאירועים המתוארים בסעיף 2 לעיל, , עצר סיור משטרתי את הנאשם ברח' ניקנור ביפו, לא הרחק ממקום מגוריו (עמ' 10 ש' 9, 14, 19), כשבחזקתו הטלפון.

4.        השוטר שעיכב את הנאשם, ביצע שיחה לאחד מהמספרים שהיו שמורים בזיכרונו של הטלפון, הגיע לאביה של המתלוננת ובאמצעותו הוזעקה המתלוננת למקום (ת/3, עמ' 2 ש' 3-5).

5.        בחקירה טען הנאשם שמצא את הטלפון ליד הפח בקרבת מקום (ת/1 ש' 4-6). הנאשם חזר על הטיעון בהקראה וכך גם בעדותו בבית המשפט עמ' 10 ש' -12. באופן זה מבקש הנאשם להסביר את החזקה התכופה שהחזיק בטלפון ולקעקע את המשקל הראייתי שמקימה חזקה זו נגדו.

לאחר ששמעתי את העדים והסיכומים ועיינתי במוצגים שהובאו בפני הגעתי למסקנות כדלקמן:

1. עדויותיהם של רס"ר שעבן ושל המתלוננת מקובלות עלי ואני מאמינה להם. אני מקבלת, שהמתלוננת החנתה מכוניתה בתאריך 6.04.04 כשהטלפון בתוכה. ולמחרת נמצאה המכונית פרוצה, ואת הטלפון שנגנב קיבלה מידי רס"ר שעבאן שתפס אותו מחזקת הנאשם.  אין הכרות מוקדמת בין  הנאשם לשוטר ו/ או למתלוננת ואיני מקבלת שמי מהם העיד שקר כדי להפליל את הנאשם.
2. חפותו או אשמתו של הנאשם תוכרע על פי מידת האמון שתינתן בגירסתו לענין  האופן בו הגיע הטלפון לידיו. וזאת בהתאם להלכה לעניין חזקה תכופה   ראו ע"פ 5092/92 רחמים נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2) עמ' 794,  480/88 פרץ נ' מדינת ישראל, פד מג(4)  397, ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3).

3. יאמר כבר כאן - עדותו של הנאשם לא שכנעה אותי. בין גרסתו של הנאשם כשנעצר לבין הודעתו במשטרה ובעדותו בביהמ"ש - גרסת הנאשם משתכללת וזאת כדי להרחיק עצמו מן העבירה.
4. כעולה מעדותו של הבלש רס"ר שעאבן מיד לאחר מעצרו טען הנאשם שקנה את הטלפון בשוק הפשפשים מספר חודשים קודם לכן (עמ' 2 ש' 2 ועמ' 3 ש' 14), וכפי שתיעד בדו"ח שרשם בו ביום ת/3. רק לאחר זמן מה, שינה הנאשם טעמו וטען בחקירה, שמצא את הטלפון. לדידי עשה כן משהבין שהמשטרה איתרה את המכונית הפרוצה, ויודעת שהטלפון נגנב מתוכה.
5. בעדותו בביהמ"ש הוסיף, כי אמר לשוטר שעצר אותו,  שיש לו פלאפון זהה בביתו עם קבלות, גם אם הדבר נכון, למרות שלא מקבלת עלי טענת הנאשם שאמר דברים אלו לשוטר והשוטר נמנע מלרשמם, אין בכל ולא כלום עם הפריצה למכונית וגניבת הטלפון של המתלוננת.
6. טענת הסניגורית שלרס"ר שעבאן לא היתה סמכות לערוך חיפוש חיצוני על הנאשם  ומשעשה כן פגע בזכויותיו של הנאשם לא נעלמה מעיני. אין מחלוקת באשר להוראת סעיף 22 לחוק סדר הדין הפלילי לענין חיפוש חיצוני. אולם סעיף זה איננו רלוונטי לעניינו באשר הנאשם החזיק בטלפון בידו, ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לסמכות לתפוס מידיו את המכשיר החשוד כגנוב. וראו לענין זה ספרו של כב' השופט קדמי " סדר הדין בפלילים", חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003, עמ' 430. הסמכות לחפש מצריכה מטבע הדברים גם סמכות לתפוס "חפצים" המתגלים, אגב החיפוש העשויים לשמש ראייה ולהחזיקם לצורך ההליך הפלילי (ס' 32 לחסד"פ).
7. כמו כן ערה אני לטענת הסניגורית באשר להעדרן של טביעות אצבע המוכיחות קשר בין הנאשם למכונית. על פי הטענה  נלקחו טביעות אצבעות מהנאשם ומהמכונית, אך לא הומצאו לתיק החקירה התוצאות, והמחדל פועל לטובת הנאשם. אין בפני טענה שתוצאות הועלמו מהתיק במזיד. ומשכך כל שמוכנה אני  להניח שתוצאות הבדיקות לא קשרו את הנאשם למכונית. הלכה היא שתוצאה שלילית של מעתקי טביעות אצבע לא מוכיחה חפות.  ראו פסק הדין בע"פ 5724/95 אחמד בן מוחמד אב-דחל ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2) עמ' 571 מפי כב' השופט קדמי "ניסיון החיים מלמד כי...אין בהעדרן של טביעות אצבעות...כדי להוכיח שהחשוד לא שהה במקום...הכלל הוא שכוחן הראייתי של טביעת האצבע נעוץ בהימצאותן ולא בהעדרן...".
8. גם העובדה שעל פי ת/3 רס"ר שעבאן יצר קשר עם המתלוננת ושוחח איתה כעולה מהדו"ח בעוד שהמתלוננת אמרה שאת ההודעה  על גניבת הטלפון (עמ' 6 ש' 7-10), איננה מערערת את ראיות התביעה . בסתירה זו אין בה די לשמוט את הקרקע תחת מהימנותו של עד התביעה שהעיד בפני.