הכרעת דין בתיק פ 3170/05

1.         הנאשמת הועמדה לדין בגין מתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

2.         עפ"י עובדות  כתב האישום, בתאריך 14/7/03, ניגשה הנאשמת בפעם השלישית לבחינת יועצי מס (להלן: "הבחינה"). במהלך הבחינה, כשהבינה הנאשמת , כי שוב לא תצליח לעבור את הבחינה, הצמידה בעזרת "שדכן", שני שטרות של 100 ש"ח למחברת הבחינה שלה והגישה אותה למשגיחה, מתוך כוונה לשחד את בודק הבחינה מטעם משרד האוצר, במטרה שייתן לה ציון עובר בבחינה.

3.         תחילה הודתה הנאשמת, כי ניגשה לבחינה בפעם השלישית, אך כפרה בכך שנתנה שוחד לבוחן. בתום פרשת התביעה ובמהלך מתן עדותה בביהמ"ש, חזרה בה הנאשמת מכפירתה והודתה בעובדות כתב האישום.

4.         ב"כ הנאשמת עתר לביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי ס' 1(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש) תשכ"ט - 1969 או לפי ס' 71א(ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 ולא להרשיע את הנאשמת, וזאת חרף התנגדותה הנחרצת של התביעה.

5.         טרם הורשעה הנאשמת, היא הופנתה לשרות המבחן.

6.         מתסקיר שרות המבחן מצטיירת תמונה של אשה בת 38, נשואה, אם לשני ילדים קטנים, הנמצאת בחודשי הריון מתקדמים,  המנהלת אורח חיים נורמטיביים. הנאשמת השקיעה בלימודים והגיעה להישגים. לאחר שלמדה יעוץ מס, כשהבינה שלא תוכל לעבור את הבחינה, שינתה מסלול וסיימה בהצלחה לימודי משפטים.

            מדובר בהסתבכות ראשונה עם החוק, שביסודה באה על רקע מצב מאוד מיוחד בו היתה נתונה, פאניקה וחרדה שליוו אותה בזמן הבחינה.

7.         ב"כ הנאשמת סמך ידו על האמור בתסקיר וציין, כי המקרה שבפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש מקום לתת משקל לנסיבות האישיות של הנאשמת ולנסיבות ביצוע העבירה ולהעדיפם על פני האינטרס הציבורי.  הנאשמת אמורה להתחיל בתקופת ההתמחות, מאז ביצוע העבירה נשוא תיק זה לא היתה לה מעידה מסוג זה או אחר והרשעה בדין עלולה לסכל את תוכניותיה להתמחות ולהתמנות כעורכת דין.

8.         התביעה גורסת, כי אין בנסיבות האישיות של הנאשמת כדי לסטות מהכלל הקובע, שבכל מקום בו הוכח שנעברה עבירה יש להרשיע וכי היא אינה מהווה חריג לכלל. ההלכה הפסוקה בעבירת שוחד, אפילו במקרים קלים, ואפילו שמדובר בסכום פעוט, גם כאשר קיימות נסיבות אישיות כבדות לטובת הנאשם, שאין לוותר על ההרשעה. מקרי לחץ וחרדה בזמן בחינה אינם דבר חריג ובוודאי שאינם מהווים הצדקה למעשה כה חמור.

            מן הראוי שביהמ"ש יעביר מסר חד וברור, כי בעבירה כה חמורה של מתן שוחד, לא תהיה סלחנות, גם במחיר שהנאשמת לא תוכל לעסוק במקצוע עריכת דין, מקצוע המושתת על יושר, הגינות ואמינות.

נאמר לא אחת בפסיקה, כי הכלל הוא, כי יש להרשיע נאשם משהוכח שנעברה עבירה או משנתנה הודאה בביצועה, ואי הרשעה הוא חריג לכלל, אמצעי שמשתמשים בו במקרים יוצאי דופן, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה ( ר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י, תק-על 85(3), 737).

9.         פסק הדין המנחה בשאלת הרשעה או אי הרשעה של נאשם הוא ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י פ"ד נב(3) 337: שם קבע בית המשפט כי ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ביהמ"ש יהיה פחות סלחני כלפי מבצעה. שיקומו של נאשם מהווה שיקול מהותי שלציבור עניין בו, אך אין הוא השיקול האחד והיחיד העומד מול עיני ביהמ"ש. " מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... הוקעת מעשי העבירה, בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור על  אף שיקומו של נאשם".

              ובאשר להרשעתו של מי שעברו נקי אומר ביהמ"ש בע"פ 71390/03 מ"י נ' אוחיון, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר:  "...לא מעט מן הנאשמים המופיעים בפנינו הם אנשים  נורמטיביים ככלל ובשלב מסוים ובנסיבות כאלה ואחרות פונים לדרך התנהגות אחרת. המשיב איננו חריג, זאת הרשעתו הראשונה, אך לו חפץ המחוקק שעבירה ראשונה לעולם תסיים באי הרשעה, חזקה שהיה אומר זאת. אין באמור בתסקיר שירות המבחן ביטוי לחומרה שבעבירה. 

מטבע הדברים שירות המבחן רואה לנגד עיניו את אינטרס של המשיב מחובתנו כבית משפט   לראות לנגד עיננו את אינטרס הציבור".

לגבי עבירות שוחד, קבעה הש' דורנר בפס"ד כתב: "עבירת השוחד נמנית עם העבירות בהן הקורבן אינו הפרט אלא הציבור, ואחת ממטרות הענישה בעבירה זו הינה הטבעת אות קלון על מבצע העבירה והבעת סלידתה של החברה ממעשי השוחד בצורה שתרתיע את הרבים...". מכאן ההלכה כי, ככלל, העונש ההולם מבצע עבירת שוחד הוא מאסר בפועל. זאת גם במקרים קלים באופן יחסי, בהם הנאשם משודל לשוחד וטובת ההנאה הנובעת לו מן המעשה היא קטנה...". גם כאשר קיימות נסיבות כבדות משקל לטובת הנאשם אין לוותר על הרשעתו אלא, לכל היותר, יש לתת ביטוי לכך באמצעות הקלה בעונש..".

"יוצאים מכלל זה אותם מקרים חריגים בהם הצטברות הנסיבות הקשורות בנאשם ובעבירה שעבר  מצדיקה שלא להטביע בנאשם אות קלון של פליליות..".

10.       על פי אותו קו מנחה, רק במקרים חריגים קונקרטיים בהם הנזק שיגרם לעתידו של הנאשם, מקצועו, פרנסתו, סיכויי שיקומו, חמור וממשי יותר מחומרת העבירה ומשיקולי הענישה האחרים - ימנע ביהמ"ש מהרשעה.

11.        מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הנאשמת קושרת התנהגותה בחרדה בה היתה שרויה וחוסר יכולת להתמודד באופן אדפטיבי עם תנאי הלחץ והמתח נוכח כישלונותיה החוזרים והפער בין רמת הידע אותו רוכשת לבין הישגיה במבחנים. ככל הנראה ההתמודדות עם חוויות הכישלון החוזרת בנוסף להפרעת החרדה ממנה סובלת הגבירו אצלה את המצוקה. על פי האמור בתסקיר, הרשעתה של הנאשמת בדין תחבל ביכולת לעסוק במקצועות אותן למדה.

12.       המלצת שירות המבחן לא מחייבת את ביהמ"ש: "...יוער כי המלצתו של שירות המבחן, שלא להרשיע את המבקש אינה אלא המלצה, שיש לה, כמובן, משקל נכבד, אך לא משקל מכריע. עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני ביהמ"ש בגוזרו את הדין, ועלינו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל בית המשפט את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה". (ברע"פ 6915/03, עימאד אלדין גומייד נ' מ"י, תק-על 2003(4), עמ' 973).