הכרעת דין בתיק פ 3148/04

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בעבירה על סעיפים 145, 204, ו-219 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. נטען כי במהלך השנים 2003 ו-2004 הקים הנאשם מבנה המורכב מחומרים שונים, המשמש למגורים, בשטח של כ-153 מ"ר, מבלי שהיה לו היתר לכך.

הנאשם מכחיש כל קשר למבנה הזה. על פי גרסתו, בשנים האמורות הוא גר באר שבע ולא באזור מגורי השבט. בעדותו בפניי העיד הנאשם כי הוא לא מכיר כלל את המבנה וכי מעולם לא ראה אותו ולא ביקר בו.

העדות העיקרית מטעם המאשימה היא עדותו של הפקח חזי כהן. עד זה העיד כי ביקר במקום המבנים שלוש פעמים. בפעם הראשונה ביום 19/4/04. בביקור זה הדביק הפקח התראה בגין מבנה המגורים שמצא במקום. אותה עת היה מדובר בקרוואן בלבד.

ביקור שני ערך הפקח ביום 12/7/04. על פי עדותו, הוא פגש במקום אדם בשם יוסף שמסר לו כי הרשויות היו אמורים להורות על הפסקת הטיפול במבנה הנדון. הפקח צילם תמונות של המבנה באותו הביקור. באחת התמונות ניתן להבחין במכונית. תמונת המכונית הוגדלה ואין מחלוקת כי הבעלות עליה, במועד הביקור, הייתה של הנאשם. על פי האמור במזכר שרשם הפקח, שאל הפקח את האדם ששמו יוסף מדוע המשיך בבניה למרות ההבטחה של המשפחה בביקור הקודם שלא להוסיף בנייה. תשובת האדם בשם יוסף הייתה כי אין זאת בנייה וכי הוא רק הניח קרוואן.

ביקור נוסף במקום התקיים ביום 11/8/04. הפקח הבחין באותו הביקור כי קיימות עוד תוספות בנייה במקום. הוא צילם שוב את המבנים וערך שרטוטים שלהם. על פי עדותו, יצא אליו אותו האדם ששהה במקום בביקור הקודם, והפעם הזדהה בשם זהה לשמו של הנאשם, יוסף אלעול. על פי עדות הפקח וכן על פי מזכר שרשם לאחר ששב למשרד, שוב התנהלה שיחה בין הפקח לבין האדם ששמו זהה לשמו של הנאשם, בעניין טענת האדם כי הרשויות היו אמורות להורות על הפסקת ההליכים בקשר למבנים הנדונים. לעניין זה אומר כי עמדת המאשימה היא שכוונת אותו אדם הייתה כי בשל היותה של המשפחה משפחה שכולה, לא היו אמורים לנקוט נגדה בהליכים. עוד אציין לעניין זה כי הנאשם העיד בחקירתו הנגדית כי הוא בן משפחה שכולה וכי אחיו נפל. על כך כולנו מצרים ומשתתפים ביגון המשפחה.

בביקור האחרון של העד במקום המבנים, יצא מן המבנים אדם ועמו שני ילדים. העד לא ידע לומא אם זה יוסף או אדם אחר.

העד חזי לוי העיד כי אין ביכולתו לזהות את האדם שזיהה עצמו בשל יוסף אלעול. מכאן נקודת המחלוקת העיקרית בתיק זה, כאשר טוען הנאשם כי אין לו כל קשר למבנים וכי מעולם לא ביקר בהן והוא לא מכיר אותם כלל.

עלי להכריע בשאלה, האם הנאשם הוא זה אשר פגש את הפקח חזי לו בשני ביקוריו במקום, והאם המאשימה הוכיחו כי הוא האיש, מעבר לכל ספק סביר. תשובה חיובית לשאלה זו תוביל בהכרח להרשעת הנאשם, שכן אותו אדם בשם יוסף אלעול שפגש הפקח, הודה למעשה בפני הפקח כי ביצע את הבניה, משהשיב לשאלת הפקח כי לא בנה אלא רק הציב קרוואן.

אין ספק כי בהחלט יתכן כי קיימים אנשים נוספים ששמם כשמו של הנאשם בפניי. הפקח נשאל על כך והשיב כי סביר ביותר כי ישנם אנשים נוספים ששמם יוסף אלעול. אלמלא ראיות נוספות שהונחו בפניי, ברור כי הכרעת הדין הייתה מסתיימת כאן, בזיכויו של הנאשם.

ואולם, קיים כאן עניין הרכב. רכבו של הנאשם היה בצמוד למבנה בביקור ביום 12/7/04. הנאשם טוען כי אין בכך כלום, שכן הוא נוהג להשאיל את רכבו לבני משפחה אחרים.

הנאשם העיד כי בשנים 2003 התגורר בבאר שבע. להוכחת טענתו הוא הגיש העתק חוזה שכירות. הוא העיד כי בשנת 2003 הוא קנה דירה בבאר שבע. להוכחת טענתו זו הוא הגיש עמוד ראשון של חוזה רכישה. כן הגיש הנאשם תדפיסים מעריית באר שבע, מהם עולה כי הנאשם שילם באותן השנים ארנונה לעירייה, בגין שתי הדירות, זו ששכר וזו שרכש.

כאמור, על המאשימה להוכיח כי הנאשם הוא שבנה את המבנים והשתמש בהם, מעבר לספק סביר. דרישת המשפט הפלילי אינה כי ההוכחה תהיה ברמה של מעבר לכל ספק, ודי כי השתכנע בית המשפט כי לא קיים ספק סביר לגבי העובדות הרלוונטיות להרשעה.

לאחר בחינת הראיות, באתי למסקנה כי העובדה שהנאשם הוא שבנה את המבנים הוכחה מעבר לספק כאמור. רכבו של הנאשם היה במקום בעת הביקור ביום 12/7/04. מעדותו של הנאשם עולה כי אין לו דוד או בן דוד בשם יוסף. הנאשם לא העיד כי זכור לו שנתן את רכבו לאדם בשל יוסף. למעשה מעדותו של הנאשם עולה כי הוא אינו מכיר אדם בשם יוסף אלעול, אשר יתכן ונסע במכוניתו. לא למותר לציין כי בתחילת החקירה הנגדית של הנאשם בעניין שמות דודים ובני דודים, ניסה הנאשם להתחמק ממתן תשובות ברורות לשאלות. הוא השיב כי אינו זוכר כמה בני דודים בשם יוסף יש לו. משנשאל אם יש לפחות אחד בשם כזה, הוא השיב "אולי. אני לא ידוע". בהמשך החקירה בנקודה זו השיב הנאשם, בסופו של דבר, לשאלה אם לאחד מבני יש יוסף אחד: "לא שידוע לי". מכאן כי למעשה אין הסבר סביר או שיניח את הדעת, באופן סביר, לנוכחותו של רכבו של הנאשם במקום, בדיוק באותו המועד בו נכח גם אדם ששמו זהה לשמו של הנאשם. יקשה עלי לומר כי המדובר במקריות בלבד. די בכך, כך אני סבור, כדי להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא שנכח במקום, בשני ביקורי הפקח, אשר באחד מהם נשמעה הודאה על הבנייה הבלתי חוקית. התוצאה היא כי אינני מקבל את גרסתו העובדתית של הנאשם כי מעולם לא היה במקום, כי איננו מכיר את המבנים, וכי לא הוא שבנה את המבנים.

בנסיבות העניין, אני סבור כי העבודה שלא נמצא הסבר לכך שבאותה התקופה רשום הנאשם כמי ששילם ארנונה לעריית באר שבע, יש בה כדי לשנות את הקביעה האמורה. אין הוכחה כי הנאשם התגורר בפועל בדירה שקנה. הוא הדין לגבי היעדר הסבר לכך שבאחד הביקורים שהה במקום אדם עם שני ילדים, שגילם אינו תואם לגילאי ילדיו של הנאשם. העד חזי לוי לא העיד כי הנאשם הוא זה שיצא עם שני הילדים. אין ספק כי במקום היה אדם ששמו זהה לשמו של הנאשם, וכי בביקור ביום 12/7/04 הייתה במקום מכונית בבעלות הנאשם. ההלכה בעניין זה היא היעדר הסבר לכל עובדה ועובדה, אין בה כדי לשלול קיומה של הוכחה מספקת, אם הוכחה כזאת אכן קיימת. ראה לעניין זה בספרו של קדמי, על הראיות חלק שלישי, מהדורה 2003, בע' 1463.

מסקנתי היא, אם כן, כי הנסיבות המיוחדות שבהן חנה בביקור ביום 12/7/04 רכבו של הנאשם, כי היה במקום אדם שלמעשה הודה בעבירה ואשר שמו זהה לזה של הנאשם, כי אותו האדם נכח במקום בשני ביקורים, כי אותו אדם קשור למשפחה שכולה, למרבה הצער, וכי העלה את הדרישה כי הרשויות, כולל משרד הביטחון, יפסיקו את הטיפול בבנייה נשוא כתב האישום, והעובדה המצערת כי הנאשם בפניי שכל אח - יש בכל הנסיבות האלה כדי ליצור את החוליה החסרה של זיהויו של הנאשם, ברמה שהיא מעבר לספק סביר.

לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.    

ניתנה היום כ"ה בכסלו, תשס"ח (5 בדצמבר 2007) במעמד הצדדים.