הכרעת דין בתיק פ 3137/04

א.         מבוא

התיק שבפניי עניינו התרחשות טראגית, שארעה בליל יום 5/12/03 בבית הנאשם בקיסריה.

מכתב האישום, שעל התיאור העובדתי שבו אין מחלוקת, עולה בתמצית, כי הנאשם, שנהג לסחור בחפצי נוי, רכש כשנה וחצי לפני האירוע נשוא דיוננו, נשק שמראהו כעט כתיבה (להלן: "עט אקדח" או "הכלי"). כן רכש הנאשם תחמושת המתאימה לעט אקדח וביצע בו ירי לשם ניסויו.

במהלך הזמן הנאשם נשא את העט אקדח והובילו ממקום למקום ולבסוף הביאו לביתו. ביום 4/12/03 הניח הנאשם את העט אקדח על שולחן בפינת האוכל. בערב אותו יום, הגיעה לביתו של הנאשם המנוחה, מי טרויצה ז"ל (להלן: "המנוחה" או "מי") והיא והנאשם יצאו מהבית וחזרו אליו בלילה.

זמן מה לאחר ששבו לבית הנאשם, רצתה המנוחה לרשום דבר מה ביומנה ולשם כך ביקשה מהנאשם עט והוא הפנה אותה לעט על השולחן בפינת האוכל. המנוחה ניגשה לשולחן, התיישבה לידו, נטלה את העט אקדח, תוך שהיא מציינת "איזה עט מיוחדת, אני אוהבת עטים מיוחדים", ובזמן אחיזתה בעט אקדח, קרוב לחזה, נגרמה ירייה, אשר גרמה  למותה.

לאחר שהמנוחה נפגעה מהקליע, פינה אותה הנאשם לביה"ח ברכב, מבלי שיש לו רישיון נהיגה ותעודת ביטוח בת תוקף.

נוכח האמור לעיל הואשם הנאשם בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בעבירות נשק, לפי סעיף 144(א) +(ב) לחוק העונשין, בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה,לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה ובעבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בתתוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970.

ב.         מסגרת הדיון

כאמור, לא מתעוררת בתיק זה מחלוקת לגבי העובדות הנ"ל המנויות בכתב האישום. המחלוקת העיקרית נסובה סביב השאלה, האם התנהלותו של הנאשם עולה כדי עבירת ההריגה.

הרשעה בעבירת ההריגה מחייבת כי יוכח, מעל לספק סביר, כי הנאשם היה בעל מחשבה פלילית. כמפורט בסעיף 20(א) לחוק העונשין, המחשבה הפלילית מורכבת משני מישורים. המישור האחד הוא המישור ההכרתי - קרי, מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות אירועה של התוצאה הקטלנית. המישור השני הוא המישור החפצי -  קרי, פזיזות ביחס לתוצאה הקטלנית. רמתה החמורה של הפזיזות הנה אדישות, קרי, שוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאה. רמתה הנמוכה של הפזיזות הנה קלות הדעת, קרי, נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה, מתוך תקווה להצליח למונעה.

באבחנה מעבירת ההריגה, עבירת גרם מוות ברשלנות איננה דורשת מחשבה פלילית, ודי בכך ש"אדם מן הישוב" צריך היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לרכיבים העובדתיים של העבירה, לרבות לגרימת התוצאה.

האבחנה בין עבירת ההריגה ובין עבירת הרשלנות הנה, לכאורה, ברורה וטמונה בשאלת קיומה או העדרה של מודעות. אלא שמתברר כי אבחנה זו מורכבת ואינה כה חד משמעית. ראשית, קיים קושי ראייתי בגילוי צפונות נפשו של אדם וקביעת רמת מודעותו. שנית, קיים קושי מושגי- נורמטיבי בקביעת רמת המודעות הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה של מחשבה פלילית מסוג קלות דעת, ויפים לעניין זה הדברים הבאים:

"קיימת בעיה מהותית אמיתית לתחום את הגבולות בין קלות דעת לרשלנות. בעיה זו קשורה במידה רבה לקושי לקבוע את גבולות המודעות שקיומה נדרש אצל העושה. ככל שנדרשת מודעות מוחשית ומקיפה יותר במסגרת המחשבה הפלילית של קלות דעת, כך יצטמצם תחום תחולתה של עבירת ההריגה, ובמקביל לכך, יתרחב תחום תחולתה של גרימת מוות ברשלנות. ואמנם, השאלה העיונית של מקום המודעות, עומקה והיקפה, היא מורכבת מאד ואינה קלה לפתרון"(ע"פ 3158/00 אוהד מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 87-88, להלן: "פרשת מגידיש", ההדגשה אינה במקור).

כן נאמר בהקשר זה, כי:

" הרשלן הוא מי שנכשל באורח בלתי סביר בהשגת מידע, בהסקת מסקנות או ביישומן... לעומת זאת, קל הדעת הוא מי שלא הקדיש תשומת לב מספיקה לפגיעה אפשרית בקורבן, אף-על-פי שמידע אודות הפגיעה היה ברשותו, וזאת- משום שדעתו קלה עליו. לעיתים קרובות הרשלן לא השכיל להשיג את פריט המידע הרלוונטי, שניתן היה להשיגו בקלות, בעוד הפזיז החזיק במידע זה ולא עשה בו די שימוש במסגרת הפעלת שיקול דעתו" (ראו ק. שפירא-אטינגר, "קלות הדעת במשפט פלילי - האם יש משקל לדעת?", מחקרי משפט יד (תשנ"ח) 179, 196, ההדגשה אינה במקור).

עמדתי לעיל על האבחנה בין שתי העבירות, שכן הקושי בקביעת קו הגבול בין שתי העבירות, מתעורר במידה רבה אף בענייננו. שאלת מודעותו של הנאשם בענייננו לסיכון הטמון בעט אקדח ולאפשרות התרחשות התוצאה הקטלנית, תילמד מחומר הראיות ומהעדויות שנשמעו, כפי שיפורטו להלן. בהקשר זה נקבע בפרשת מגידיש, כי:

" במסגרת עבירת ההריגה, על התביעה להראות כי הנאשם היה מודע ליסודות הפיזיים של התנהגותו, ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. על הקושי הגדול להוכיח מצב הכרתי זה עמדו רבים...

באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו".

ג.          גרסת הנאשם (בעדותו בביהמ"ש ובמשטרה)

השאלה המרכזית אותה יש לבחון הנה, האם היה הנאשם מודע לסיכון הטמון בעט אקדח ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. להלן נסקור את גרסת הנאשם בחקירתו ואת העדויות והראיות שהובאו במשפט, ככל שהן רלוונטיות לשאלה זו.

יצוין, כי במהלך חקירתו נגבו מהנאשם, מספר הודעות, כמפורט להלן:

§    ת/1- הודעה ראשונה מיום האירוע (5/12/03), אשר נגבתה ממנו כעד, ולא כחשוד. בהודעה זו אין הנאשם נותן הסבר של ממש לדרך שבה נהרגה המנוחה.