הכרעת דין בתיק פ 3135/06

אני מורה על זיכוי הנאשמת, מחמת הספק.

בעובדות כתב האישום נטען, כי בתאריך 10/5/05, בשעה 09.50 לערך או בסמוך לכך, החזיקה הנאשמת ברכבה, מסוג פג'רו (להלן: "הרכב"), 3 סכינים, ללא היתר כדין, עבירה על פי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

הנאשמת כופרת במיוחס לה וטענתה, כפי שהועלתה בחקירתה הראשית, הינה, כי שניים  מהסכינים  שמשו  אותה תדיר  ככלי  עבודה  בעסקה,  ונועדו לחיתוך קרטונים, ומלבדם היתה סכין נוספת, שכונתה "חרב", והיא בעלת להב של 26 סמ' (ת/2), ש"השתרבבה", לדבריה, לרכב, כשיתכן שאחד מילדיה הכניסה לרכב, שלא בידיעתה, כשמדובר בחרב שהינה חלק מאוסף סכינים, הנמצא בביתה.

ע.ת. 4, השוטרת, סמ"ר לימור חממה, מסרה בעדותה, כי הרכב נעצר בעת פעילות שגרתית, כאשר מדוח' הפעולה שערכה העדה (ת/4) ושהוגש בהסכמה, עולה כי הרכב נעצר במהלך נסיעתו, כשנוהג בו אלפרון ניסים (ע.ת. 3), שהינו חברה לחיים של הנאשמת, ולהם 3 ילדים משותפים, כשהנאשמת אינה נמצאת ברכב.

העדה הבחינה בסכין הגדולה המונחת בדלת הסמוכה לנהג ובנוסף נמצא אולר קטן, "מתחת לשטיח בכסא הנהג", ואולר אחר נמצא בחיפוש שנערך, בידית, בין הכסאות.

בעדותו מסר ע.ת. 3, כי: "השוטר עצר את הרכב סמוך לביתי". כמו כן, נרשם בדוח', כי ע.ת. 3 מסר, כי הינו נתון תחת איומים ולכן הינו מחזיק בסכינים ברכב. עוד מסר ע.ת. 3 בעדותו בביהמ"ש, כי: "היו עוד סכינים באוטו", וכי הרכב, הרשום על שמה של הנאשמת, משמש אותו תדיר, והוא מחזיק בידיו את מפתחות הרכב ונוטלו לצרכיו מהחניה הנמצאת בבניין בו מתגוררת הנאשמת (עמ' 6, שורה 3).

הנאשמת טענה אכן בחקירתה במשטרה, כי הסכינים הקטנות נקנו בחנויות כלשהן, ונועדו לשימוש בעיסקה, אך באשר ל"חרב", מסרה, בניגוד לגירסתה בביהמ"ש לפיה אחד מילדיה הביאה לרכב, כי: "כנראה שהבאתי אותה והיא נשכחה באוטו" והוסיפה, כי כל הסכינים שנתפסו שייכים לה. את עובדת מציאת אחת הסכינים מתחת לשטיח, תרצה בחקירתה ש: "יתכן שניסים שם אותו מתחת לשטיח או אולי אחד הבנים שלי", כשבד"כ סכין זו מצוייה במגירה.

כמו כן, לעניין הסכין הקטנה השניה, שנמצאה בין המושבים, מסרה הנאשמת בחקירתה, כי קיימת היתכנות שגם זו התגלגלה כך למקום הימצאה במכונית.

עוד אישרה הנאשמת בחקירתה הנגדית בביהמ"ש, כי הרכב משמש גם אותה.

גירסתה של הנאשמת בדבר אפשרות כי אחד מילדיה נטל והכניס למכונית את אותה סכין, "החרב", בעלת להב של 26 סמ', שלא בידיעתה וכי לא הבחינה בכך, נמצאת על פניה כגירסה חסרת ממש, ולו בשים לב לגירסתה כפי שהובאה בחקירתה במשטרה (ת/1), ממנה עולה כי מדובר בסכין שהנאשמת הביאה עימה לרכב.

גם הניסיון לקשור בין שתיים מהסכינים, שנתפסו ברכב, לבין צורכי עבודתה של הנאשמת נמצא, על פניו, כניסיון שאין בו לעורר אמון, ולו בשים לב למקום הסתרתם של הסכינים ברכב, ומתעורר חשד של ממש, כי הנאשמת ביקשה לדבוק בגירסה כוללת, שנועדה לחפות על בן זוגה לחיים, זאת כשמסרה את הודעתה (ת/1), שלא תחת אזהרה, כשהאזהרה הועלתה תוך כדי מסירת הודעתה, משטענה כי הסכינים שנתפסו שייכים לה.

עם זאת, ועל אף שיש לדחות את גירסתה של הנאשמת, בדבר ייעודם של הסכינים שנתפסו, במכלול הנסיבות שלעיל, אני סבור כי התביעה לא עמדה די בנטל של הוכחת החזקתם של הסכינים על ידי הנאשמת, בנסיבות הנוגעות לאירוע הספציפי, בו נתפסו הסכינים, כאמור, ברכב ואין לומר כי ככל שהדברים נוגעים לאירוע זה, כי ניתן לקבוע כי התקיימה שליטה כלשהי של הנאשמת באותם סכינים (ראה סעיף 34 כד' לחוק העונשין).

כאמור, עלה ודומה שאין חולק על כך, כי הרכב שימש, כמעט דרך קבע, את ע.ת. 3, שעשה בו כבתוך שלו, מבלי ליטול רשות מהנאשמת וכשבידו מצויים, דרך קבע, מפתחות הרכב.

בנסיבות אלו, הגם שמדובר על פניו בסכינים השייכים לנאשמת, הרי באירוע הנוגע לתפיסתם, או בסמוך לכך, כנטען בכתב האישום, יקשה לקבוע כי לגבי הנאשמת - שלא נמצאה כלל במכונית, בעת שהרכב ניטל על ידי בן זוגה, ע.ת. 3, ניסים אלפרון, בתכוף לכך, ממקום חנייתו, לאמור, מחצרה של הנאשמת - כי הימצאות הסכינים ברכב, כולם בחזקתו של ע.ת. 3, מהווה גם עבירה לדידה של הנאשמת,  על  פי  סעיף 186 (א) לחוק העונשין (ראה י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק רביעי, עמ' 2105).

לשון אחר, הראיות מעלות ספק אם ניתן לייחס לנאשמת מעשה של החזקת סכינים, בעת קרות האירוע הספציפי או בקרבת זמן מיידית לארוע, עת נעצר ע.ת. 3, שייחס לעצמו מיד את מעשה החזקת הסכינים, שלא כדין (ת/4), כשמסתבר, כאמור, כי הנאשמת כלל לא נמצאה ברכב בעת שנתפסו הסכינים הללו.

באשר לאלמנט הזמן שננקב בכתב האישום, לאמור, ייחוס החזקת הסכינים בסמיכות זמן לאותו אירוע, על ידי הנאשמת, יש לומר, כי לא ניתן להרחיב, ללא גבול, את טווח הזמן הנוגע להחזקה זו, מעבר לנסיבות נשוא כתב האישום ולטעון להחזקה משותפת, לסירוגין, בטווחי זמן אחרים, החורגים מתחומי זמני האירוע, באשר לנאשמת, כשכך לא נטען מלכתחילה בכתב האישום,  שנקב  בתאריך  10/5/05, בשעה 09.50, שעה בה נעצר הרכב על ידי  השוטרת  (ת/4) "או בסמוך לכך", ויש לקרוא את המילים בסמוך לכך, כמי שנוגעות לקרבת זמן מיידית לאירוע - כמשתמע מכתב האישום ולא מעבר לכך, ועל כן החזקתם של הסכינים על ידי הנאשמת, אם בעת האירוע ואם בסמוך לכך, לא הוכחה דייה, בנסיבות העניין.

הנסיבות מצביעות בעליל, על כך כי ראוי היה לשייך את החזקת הסכינים, שלא כדין, גם לע.ת. 3, ניסים אלפרון, שהודה בכך על אתר, ועובדת היות הרכב רשום על שמה של הנאשמת אינה רלוונטית לשאלת ההחזקה הנוגעת לאירוע זה.

כלל הנסיבות כפי שהובאו לעיל ובכלל זה, העדר נוכחותה של הנאשמת ברכב, מקימים אפוא, ספק סביר, באשר לקיומו של מימד ההחזקה בסכינים, קרי, התקיימות היסוד העובדתי, המיוחס לנאשמת.

גם אם אין מקום לקבלת גירסתה של הנאשמת, בדבר החזקת הסכינים ברכב, אם לצרכי עבודה, ואם באשר להתגלגלות החרב באקראי לרכב, עדיין אין במכלול הראיות כפי שהובאו בתיק זה, לקבוע במידה הנחוצה הוכחה במשפט פלילי, כי מדובר בהחזקת הסכינים על ידיה, ככל שהדברים נוגעים לאירוע הספציפי נשוא כתב האישום והספק הסביר המתעורר, כאמור, בנסיבות העניין, מחייב את זיכויה וכך אני מורה.