הכרעת דין בתיק פ 3131/07

רקע

1.         על פי עובדות כתב האישום המיוחס לנאשם, בתאריך 20.4.07 סמוך לאחר חצות הלילה, הגיע הוא עם שני אחיו ל"יער הקדושים", הסמוך לשער הגיא, במטרה לגנוב כוורות דבורים המוצבות במקום. הנאשם הצטייד בנשק מסוג M-16, וכך עשה גם אחד מאחיו. השלושה העמיסו את הכוורות על רכבם, אולם פעולה זו גרמה להפעלת התרעה של מערכת איתוראן שהייתה מותקנת בהן. הבעלים של הכוורות (להלן: המתלונן) קיבל את ההתרעה, הזעיק נציג של חברת איתוראן, והשניים יצאו למקום, איש איש ברכבו. סמוך לשעה 01:30 הגיעו השניים לאזור בו היו הכוורות ונתקלו בנאשם ובאחיו. המתלונן חסם ברכבו את נתיב הנסיעה של השלושה, שכבר החלו בדרכם אל מחוץ ליער, וביקש מהם להזדהות. הנאשם יצא אל מחוץ לרכב, עמד במרחק של כ- 5 מ' מן המתלונן, וכיוון את רובהו לעבר ראשו, כשמחסנית נמצאת בבית המחסנית. הנאשם איים על המתלונן באומרו: "תפנה את הדרך ולא אני יורה בך". המתלונן ביקש מן הנאשם שיניח את הרובה אולם הנאשם התקרב אליו, תוך שהרובה מכוון אליו, ושוב איים עליו באומרו: "כדאי לך לזוז לפני שאני יורה". לאחר דין ודברים עם המתלונן הוריד הנאשם את הרובה. הנאשם ואחיו הבינו בשלב מסוים כי המתלונן וחברו הזעיקו כוחות משטרה. לפיכך, הם השליכו את הכוורות מן הרכב, אחיו של הנאשם עלו לרכב והחלו להימלט בנסיעה, ואילו הנאשם נמלט מן המקום ברגל.

2.         אחיו של הנאשם נתפסו בידי המשטרה כעבור ימים ספורים. הם הועמדו לדין, ובמסגרת הסדר טיעון, הודו השניים בהשתתפות בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, ודינם נגזר לשלוש שנות מאסר בפועל (נאפסו) ול- 28 חודשי מאסר בפועל (נפטון). את הנאשם התקשתה המשטרה לאתר, ורק בשלהי ספטמבר האחרון, כחמישה חודשים לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לו, נעצר והועמד לדין.

3.         גרסת הנאשם מלכתחילה הייתה כפירה מוחלטת. הוא טען לאליבי, ולפיו שהה באילת בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום. לנוכח גרסה זו, התנהל משפט, ונשמעו העדים עד תום, כולל פרשת ההגנה.

4.         לקראת מועד שמיעת הסיכומים, הודיע ב"כ הנאשם כי הוא חוזר בו מכפירתו ביחס לכל העובדות המפורטות בכתב האישום, ובכללן העובדה כי אחיו נפטון החזיק נשק, אולם הוא נותר עומד בכפירתו לגבי הטענה כי הוא עצמו היה חמוש בנשק.

5.         פרט לצמצום יריעת המחלוקת בהיבט העובדתי כמפורט לעיל, ביקש ב"כ הנאשם להעמיד את המחלוקת על השאלה האם במעשים המיוחסים לנאשם בוצעה עבירת שוד או עבירת גניבה בלבד. ב"כ הנאשם הסכים, כי אם אקבע שבוצעה עבירת שוד, הרי שהמדובר בשוד בנסיבות מחמירות, שכן גם לשיטתו אחד מן השלושה היה מצויד בנשק, וכך גם העובדה שהיו שלושה, היא, כשלעצמה, נסיבה מחמירה במובן החוק. 

הראיות והמסקנות

6.         העדים הרלבנטיים לעניין זה הם המתלונן ונציג חברת איתוראן, ושני אחיו של הנאשם, נאפסו ונפטון. מאחר שגרסת הנאשם, עד לשמיעת הסיכומים, הייתה כפירת מוחלטת וטענת אליבי, הרי שאין ללמוד ממנה דבר לעניין האירועים עצמם.

            האם החזיק הנאשם בנשק?

7.         עדות המתלונן:

בכל הנוגע למספר כלי הנשק שהיו בזירה, העיד המתלונן כי ברגע שהרכב שהכיל את הכוורות נעצר מולו, ירדו השלושה, ושניים מהם החזיקו נשק. מי שהיה ללא נשק הוא הנהג. לשניים היה נשק מסוג M-16 קצר. הנהג לבש מעיל שהיה כתוב עליו מוקד עמישב (עמ' 8). בסוף האירוע, שניים מן המעורבים נמלטו במכונית, ואילו זה שאיים עליו בנשק נמלט ברגל לכיוון עין רפא (עמ' 10, עמ' 13-14). זה שאיים בנשק הוא גם זה שפתח את תא המטען של האוטו כדי להשליך משם את הכוורות (עמ' 14).

8.         עדותו של המתלונן נמצאה בעיני מהימנה ביותר. ניכר היה כי הוא מדייק בעובדות, אינו מגזים וכי הוא זהיר מאוד בדבריו. בסופו של דבר, לאחר כפירה מלאה, מעיד הנאשם על עצמו כי גם הוא מקבל את דברי המתלונן כדברי אמת, וחולק עליו רק בנוגע לשאלה האם הוא עצמו החזיק בנשק. נכונה הייתי לקבוע ממצא על יסוד עדותו של המתלונן בלבד, אולם כפי שנראה להלן, קיימים לה חיזוקים של ממש.

9.         חיזוקים לעדות המתלונן:

ראשית, גם אסף אהרוני, נציג חברת איתוראן שהוזעק למקום, העיד כי ראה שני כלי נשק בזירה (עמ' 37-38, עמ' 40-41). גם עד זה עשה עלי רושם אמין ביותר, ועדותו משתלבת בעדותו של המתלונן. שנית, על פי עדות המתלונן, כאמור, זה שאיים עליו בנשק הוא גם מי שפתח את דלת תא המטען של האוטו. והנה, טכנאי מז"פ שבדק את הרכב הצליח להעתיק טביעת אצבע מעל דלת תא המטען, מבחוץ, וזו זוהתה על ידי מומחה מז"פ כטביעת אצבעו של הנאשם (ת/3 ות/25).

10.       אשר לאחי הנאשם, יש להקדים ולומר, כי בעדויותיהם בפניי חזרו בהם נאפסו ונפטון מהודעותיהם המפלילות במשטרה (יש לומר, כי לאחר שהורשעו, עם מעצרו של הנאשם, שבו ונחקרו השניים במשטרה, וכבר בחקירתם זו חזרו בהם מהודעותיהם). ב"כ המאשימה ביקש כי אקבל את הודעותיהם לפי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, וכי אעדיף את האמור בהן, ככל שהוא משתלב במערכת הראיות הכוללת, על פני עדויותיהם במשפט.

11.       ואכן, ההסברים שנתנו שניים אלה לחזרתם מן ההודעות הינם הסברים משוללי כל היגיון. יתרה מזאת, ב"כ הנאשם לא הציג לגובי ההודעות ולו שאלה אחת הנובעת מגרסתם של השניים בפניי, באשר לנסיבות גביית ההודעות. המסקנה המתבקשת היא כי אין בידי ב"כ הנאשם כל טענה של ממש באשר לאופן גביית ההודעות, וכי למעשה אין בידיו להציג עובדה כלשהי, המעמידה בספק את העובדה כי הודעות אלה נרשמו מפיהם, ובמדויק. גם בסיכומיו לא טען ב"כ הנאשם דבר ביחס לדיוק הרישום של ההודעות הללו. אשר למשקלן, איני מוצאת עילה שלא לתת להן משקל מלא, ככל שהן משתלבות במערכת הראיות בכללותה. יוער, כי גם לעניין משקל ההודעות לא נטענה בפני טענה כלשהי בסיכומי ההגנה, למעט הטענה הכללית כי לא ניתן היה לחקור את אחי הנאשם על האירוע, שכן התכחשו בעדותם בבית המשפט להודעותיהם במשטרה.

12.       בהודעתו של נאפסו במשטרה, ת/8, בה נחקר על תלונתו (הכוזבת) לפיה נגנב רכבו, מצוין כי הוא עובד בחברת "עמישב", שהיא חברה למתן שירותי אבטחה. למעשה, לא היה חולק על כך. בעדותו במשפט לא התכחש נאפסו לכך שהרכב שנתפס בזירת העבירה הוא שלו (עמ' 53). ניתן, אם כן, לקבוע, כי נאפסו הוא שנהג ברכב, שהרי בנוסף לעובדה כי המדובר ברכבו, הרי שהמתלונן העיד כי הנהג, היחיד שלא החזיק נשק, לבש מעיל ועליו היה כתוב "מוקד עמישב". יוצא איפוא, כי מי שהחזיקו בנשק הם הנאשם, ואחיו נפטון.  

13.       אמנם, על פי הודעתו המפלילה של נאפסו במשטרה, ת/10, היה בידיהם נשק אחד, ומי שהחזיק בו הוא נפטון, שהוא חייל, ואילו על פי הודעתו של נפטון במשטרה, ת/13, אכן היה בידיהם נשק אחד, הוא נשקו הצה"לי, אולם הוא והנאשם החזיקו בו לסירוגין, וכשהנאשם איים על המתלונן ועל נציג איתוראן הנשק היה בידי הנאשם. ניתן להניח, כי ההתכחשות לקיומו של נשק נוסף באה משום שבעוד שמקורו של הנשק הצה"לי חוקי, והוא הוחזק כדין על ידי נפטון (הגם שלא למטרה לשמה נועד), הרי שהודאה בקיומו של נשק נוסף מסוג M-16 אינה עניין של מה בכך, והיא הייתה מחייבת את אחיו של הנאשם להסביר את מקורו, מה שעלול היה לסבכם בעבירות נוספות. מהודעותיהם של השניים אני מקבלת, כגרסת אמת, את אמרתו של נפטון, לפיה הנאשם אחז בידו נשק מסוג  M-16 בעת שאיים על המתלונן, בדיוק כפי שהעידו על כך המתלונן וחברו. אולם בשים לב לעדויותיהם של המתלונן וחברו, שנמצאו בעיני אמינות ביותר, איני מקבלת כי היה בזירה רק נשק אחד, כי אם שניים.

14.       על יסוד המקובץ, אני קובעת בוודאות כי בזירה היו שני כלי נשק מסוג M-16, כי האחד שלא החזיק בנשק הוא נהג הרכב, שהוא גם בעליו, והוא שהיה לבוש במדי חברת השמירה "עמישב", בה הוא עובד. מי שהיה הדומיננטי במגעיו עם המתלונן הוא הנאשם, שבתחילת המפגש גם איים בנשק, ובדיוק כפי שתיאר המתלונן, הוא גם זה שפתח את דלת תא המטען, וטביעת האצבע שלו נמצאה עליה.

            גניבה או שוד?

15.       לטענת ב"כ הנאשם, מעשה האיום המיוחס לנאשם לא נועד כדי לאפשר את הגניבה, אלא הוא בוצע משום שהנאשם ואחיו חשדו במתלונן ובחברו כי הם מחבלים. מיד כשהוברר להם כי אין הדבר כן, הוסר האיום, והשלושה ניסו להגיע להסכמה עם המתלונן להחזרת הגניבה. משלא הצליחו בכך, הורידו בעצמם את הכוורות מן הרכב ונמלטו מן המקום. רוצה לומר, בעת האיום, לא היו הנאשם ואחיו מודעים לכך כי הרכב של המתלונן חסם את דרכם כדי למנוע מהם לממש את גניבתם, ולפיכך אין מתקיים קשר סיבתי, או זיקה, בין האיום לבין הרצון להותיר בידיהם את שלל הגניבה, כמתחייב על פי הוראת סעיף 402(א) לחוק העונשין.