הכרעת דין בתיק פ 3110/05

1.         הנאשם הועמד לדין בגין תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז - 1977.

2.         על פי עובדות כתב האישום, שעה שהנאשם מילא את תפקידו כשוטר ליווי, הוא תקף את העצור חיים אהרוני (להלן: "המתלונן").

3.         המתלונן העיד, כי ביום בו הובא לביהמ"ש להארכת מעצרו, בהיותו במרתף המעצרים, כבול בידיו וברגליו, הוא צעק וקילל ובתגובה לכך הוא הותקף על ידי הנאשם: "השוטר הפיל אותי לארץ ובעט בי בפנים ובראש";   "אני שכבתי על הרצפה, רגל אחת הוא שם לי על הראש וברגל השניה הוא בעט לי בפרצוף והפרצוף שלי היה עם דם". עוד טען, כי כתוצאה מהמכות נגרמו לו חבלות והוא אף הציג דו"ח רפואי המאשר את גרסתו ( ת/1).

4.         הנאשם אישר בעדותו את עיקרי הדברים של המתלונן: המתלונן צעק וקילל והיה נתון במצב פסיכוטי והוא נתן למתלונן מכה בפנים ובעיטה "לא עדינה", אך כל זאת הוא עשה, לדבריו, מתוך הגנה עצמית וללא כוונה. לגירסת הנאשם, המתלונן ניסה להפיל אותו ולתקוף אותו, ולכן, כדי להקדים פני רעה, הוא דחף אותו מעליו ובעט בו, חרף העובדה שהמתלונן כלל לא נגע בו.

5.         נראה, כי אין שוני מהותי בתיאור העובדות בין הנאשם לבין המתלונן, למעט הבדלים קלי ערך שאינם מהותיים.

6.         בדו"ח הארוע ( ת/3) כתב הנאשם, כי המתלונן ניסה לתקוף אותו ותוך כדי עימות נפל על הספסל ונחבל בפניו ואף ירד לו דם מהרקה. בהודעתו במשטרה ( ת/2) טען הנאשם, כי תוך כדי המכה שנתן למתלונן, הוא נפל על פניו ונחבל. בחקירה הנגדית טען הנאשם דברים הפוכים, לפיהם לא ראה על המתלונן חבלות וסימנים למעט הסימן בצד ימין של פניו. לגירסת הנאשם, שאר החבלות על גופו, כפי שמתואר בדו"ח הרפואי, המתלונן גרם כנראה לעצמו.

            העדות של הנאשם בנקודה זו הינה מבולבלת ובלתי אמינה בעליל. לא זו בלבד שהחבלות שהיו על המתלונן נגרמו כתוצאה מהתנהגותו האלימה של הנאשם, אלא שהגירסה לפיה המתלונן גרם לעצמו את החבלות הינה ניסיון נואל להרחיק עצמו מהארוע החמור ולגולל את האחריות על המתלונן.

התקף פסיכוטי

7.         המתלונן הציג בביהמ"ש תעודה רפואית ממנה עולה שהוא סובל מהפרעה סכיזופרנית ואכן, בו ביום נשלח להסתכלות בבי"ח "אברבנאל". הנאשם היה ער למצבו המעורער של המתלונן, מה שחייב אותו ליתר התחשבות ורגישות, אך תחת זאת נהג בו בגסות ובאלימות בלתי מוסברת.

8.         הנאשם טען, כאמור, כי פעל מתוך הגנה עצמית.

            הגנה עצמית

            סעיף 34 לחוק העונשין:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חרותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה ממשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו שו או של זולתו".

            אדם לא ישא באחריות פלילית למעשה עבירה, במקום שהתמלאו ארבעה תנאים:

א.         המעשה שעשה היה " דרוש באופן מיידי" - בענייננו, לכל היותר חשש הנאשם שהמתלונן ינסה לתקוף אותו וזאת, כאשר בסביבה היו שוטרים נוספים, בנסיבות אלה לא היתה סכנה מיידית לחייו או לגופו של הנאשם (ראה: ת.פ. 302/98 מ"י נ' מחאמיד, תק-מח 2001(2) 8273.

            כמו כן, לא היה בפי הנאשם הסבר הולם לשאלה, מדוע, במידה שאכן חשש כי יותקף, לא נסוג לאחור. בל נשכח את העובדה, כי המתלונן היה כבול בידיו וברגליו ומכאן, שהנאשם לא היה נתון לסכנה. יתרה מכך, כל מה שהיה על הנאשם לעשות זה להתרחק מהמתלונן או להזמין בקשר תגבורת של שוטרים שהיו בקירבת מקום (ראה: ע.פ. 8562/99 מ"י נ' וענונו, פד"י נז(4) 759).

ב.         כדי " להדוף תקיפה שלא כדין" - אין חולק, כי המתלונן לא תקף את הנאשם והוא אף אישר, כי המתלונן כלל לא נגע בו.

ג.          "שנשקפה ממנו סכנה מוחשית" - לא ניתן ללמוד את אופיו של הסיכון הטמון בתקיפה, שכלל לא התממשה.

ד.         של " פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו" - כאמור לעיל, גם אלמנט זו לא התקיים.