הכרעת דין בתיק פ 3027/07

1.         הריני מזכה הנאשם מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום בדבר ניסיון שוד - עבירה לפי סעיף 402(ב) + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") וקשירת קשר לביצוע פשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1)  לחוק.

כתב האישום

2.         ביום 21.2.07 ניסו רמזי שושה ואברהים חאמד (להלן: "השותפים") לשדוד את מנזר בית ג'מאל (להלן: "המנזר"). יש לציין, נוסף לאמור להלן בכתב האישום, כי השותפים חייבים באישור כניסה כדין לישראל. לשם כך הם הצטיידו בכובעי גרב, באקדח ובסכין. הם פנו לנאשם וביקשו כי יסיע אותם למנזר לשם ביצוע השוד, ימתין להם, וישמש כנהג רכב מילוט לאחר ביצוע השוד. הנאשם הסכים לכך.

באותו היום, בשעה 18:45, הסיע הנאשם את השותפים למנזר במכוניתו. השותפים עטו את כובעי הגרב על פניהם, אחזו בסכין ובאקדח, דחפו בחזקה את דלת המנזר ונכנסו אליו תוך שהם צועקים, כי הם מעוניינים בכסף. אחד מהשותפים השליך על הרצפה תיק ריק, דרך את אקדחו ודרש בצעקות כי דרי המנזר ימלאו לו את התיק בכסף.

דרי המנזר אמרו להם, כי אין ברשותם כסף מאחר שהם נזירים. השותפים יצאו במהירות מהמנזר, נכנסו למכוניתו של הנאשם שהמתין בה ונמלטו מהמקום.

            לאור עובדות אלה, יוחסו לנאשם, במסגרתו של כתב האישום, העבירות הבאות: ניסיון שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע, כמצוין בראשית הכרעת הדין. עוד הואשם בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקים, לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952.

תשובת הנאשם לאישום

3.         הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, המייחסות לו קשר לתכנון ולביצוע. הוא אישר שהוא הסיע את השותפים מבלי שידע דבר על מטרת הנסיעה.

טענותיה של המאשימה

4.          המאשימה העמידה במרכז הדיון השאלה הבאה: האם ידע הנאשם שהשותפים מתכוונים לבצע שוד עת הסכים להסיעם למחוז חפצם אם לאו? במידה ויוכח כך, לטענת ב"כ המאשימה, הוכח כי הנאשם היה בסוד העניינים והוא שותף לעבירות אותן ביצעו השותפים.

לדידה של המאשימה, התשובה לשאלה חיובית. המאשימה ביקשה להסתמך בזאת על שלוש ראיות: הראשונה, הודעתו של רמזי במשטרה (ת/1), מיום 22.2.07בשעה 03:53 - בה סיפר על המפגש בין השותפים לנאשם בביתו של רמזי יומיים לפני האירוע. הם דיברו על המנזר והנאשם הפציר בהם שלא להביא נשק (שם, ש' 13); השנייה, הודעתו של אברהים במשטרה (ת/2), מיום 21.2.07 בשעה 23:18 - בה מופיע תיאור כמעט זהה. אברהים מציין, כי הנאשם אמר להם לא להביא את האקדח כיוון שזה מסוכן (שם, ש' 39); השלישית, תמלול עדותו של אברהים     (ת/3א) - ממנו עולה, כי הנאשם ידע על האירוע ואמר לשני השותפים שיזהרו עם הנשק (שם, עמ' 9, 12, ו-14).

המאשימה ביקשה לאמץ הודעות אלו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), ולהעדיפה על פני עדויותיהם של השותפים בבית המשפט. הודעות אלה נגבו על ידי חוקר מנוסה ומיומן שהתעקש בעדותו שתיעד כל אשר התרחש בחקירה. עת העידו השותפים בבית המשפט, חזרו בהם מאמירותיהם במשטרה, ככל הנראה מתוך בושה ואי נעימות כלפי הנאשם. ב"כ המאשימה ביקש שלא ליתן כל משקל לעדויות השותפים מאחר ולא ניתן לתת משקל כלשהו לדבריהם, בהיותם בלתי סבירים ובלתי הגיוניים. שניהם טענו בצורה זהה, שכל אחד מהם החליט להפליל את הנאשם מאחר וכל אחד מהם סבר כי חברו כבר הפליל את הנאשם.

גרסתו של הנאשם

5.         הנאשם, מכונאי במקצועו, העיד בבית המשפט, כי הוא מכיר את השותפים מתוקף היותו מכונאי אשר תיקן להם כמה פעמים באגר ששיך לסבא של אחד מהם. הנאשם נתן לשותפים את הכרטיס שלו, כי הם אמרו לו שבכוונתם לרכוש באגר באמצעותו. השותפים התקשרו אליו כמה ימים לפני האירוע ואמרו לו שיש להם כסף וצריכים לגייס כסף. בביקור בביתו של רמזי אמרו השותפים לנאשם, כי מגיע להם כספים בבית שמש, והם רוצים שיסיע אותם לקחתם. הנאשם ציין, כי גם אם יש ברשותם אישור כניסה לישראל, הרי זה בטל, דרך כלל, בשעה מאוחרת. לאחר יומיים התקשרו השותפים אליו בשנית, ובקשוהו שיבוא לקחת אותם בשעה שלוש וחצי לבית שמש. הוא הגיע אליהם בשעה חמש ולקח אותם מבלי לבדוק אם יש להם אישורי כניסה. לאחר שהורידם במחוז חפצם, על הכביש הראשי פינת הדרך הצדדית שעולה למנזר, נסע הנאשם לתחנת דלק בבית שמש על מנת לתדלק רכבו. דבר שארך בין 5-7 דקות, עד אשר התקשרו אליו השותפים וביקשוהו לבוא לקחתם. עוד ביקשו, שיעלה בכביש העולה למנזר. הנאשם הגיע והשותפים עלו לרכב. השלושה הספיקו לנסוע 50-100 מטר עד אשר הגיחה מולם ניידת משטרה, אשר הורתה להם לעצור. השלושה נעצרו. הנאשם טען, כי לא ידע מה יש לכל אחד מהם. כאשר הגיע למשטרה נאמר לו, שהיה נשק והוא נתבקש למסור הנשק שברשותו. לעניין ידיעתו מדוע השותפים הלכו למנזר השיב הנאשם: "...אחד מהם אומר שהוא עבד שם לפני תקופה ומגיע להם כסף" (עמ' 22, ש' 29). הוא הוסיף לעניין המפגש שלו עם השותפים לפני האירוע : "ישבנו ודיברנו ואמרו הכסף שלנו בסביבות 300 אלף ש"ח מה שמגיע לנו. אמרתי להם אם יש לכם את הסכום הזה אז אתם לא רוצים מחפרון קטן אז הם אמרו אנו רוצים כלי גדול...כל הדיבור שלי היה על מו"מ של רכישה" (עמ' 24, ש' 4-7). הנאשם שלל שהשותפים סיפרו לו כי יש להם חבר חולה, וכי הכסף נועד לטיפולים בו (עמ' 24, ש' 16-17). בתשובה לשאלה אם לקח מהשותפים כסף השיב: "אני עושה הרבה טובות לאנשים, אני בענף שלי לא מבקש נדבות. 300-400 ש"ח זה לא כסף. כל רכישת כלי זה 2,000-3,000 דולר". הנאשם הכחיש כי ראה אצל מי מהם אקדח או סכין, או שהיה מודע לקיומו של נשק.

6.         הסניגור טען, לעניין בקשתו של ב"כ המאשימה, לקבל הודעותיהם של השותפים במשטרה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, כי אין מקום לאמץ ההודעות. לטענתו, הודעתו של רמזי נגבתה, בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב - 2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים") - לפיה, חקירת חשודים תתועד בשפה שבה התנהלה החקירה ואם לא, היא תתועד בתיעוד קולי או חזותי. הוא הוסיף, כי שני השותפים מסרו הודעות סותרות, וכי קיים הבדל מהותי בין ההודעה הכתובה של אברהים (ת/2) לבין התמלול של חקירתו (ת/3א). הסניגור גם מלין על כך שלא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מטעם המאשימה, מדוע הודעתו של רמזי (ת/1) נגבתה בשעה חריגה (בשעה 03:53), כאשר האירוע התרחש בשעה 18:45, היות ששני השותפים והנאשם נעצרו בסמוך למנזר.

            לגופם של דברים טען הסניגור, שאין די בדבר ידיעתו של הנאשם. אם יוכח שהוא ידע, אזי מדובר, לכל היותר, בעבירה אחרת של מניעת פשע. לדידו, מה שהוכח איננו עולה כדי הוכחה שהנאשם הנו שותף מלא בתכנון ונטל על עצמו תפקיד מוגדר בביצוע השוד, קרי להסיעם למקום ולשמש נהג מילוט. הרי התנהלות העניינים מוכיחה ההפך. תכנון השוד כשלעצמו הנו דבר מוזר, בעיקר נוכח העובדה שמדובר במנזר. גם הביצוע נראה מוזר, ברגע שהנזירים אומרים לשותפים כי אין להם כסף, מוותרים השודדים ועוזבים, בזמן שנהג "המילוט" הלך למלא דלק ברכב המילוט. הסניגור מפנה לדו"ח הפעולה של השוטר אורן. שוטר זה לא מסר בדו"ח הפעולה שלו, כי ראה את הרכב דוהר בנסיעה מהירה בכוונה לברוח או להתחמק. הדו"ח דווקא מתאר בריחתם של שני השותפים אך לא הנאשם, הנהג.

דיון

7.         השאלה שהעמיד, כאמור, ב"כ המאשימה במרכז הדיון - האם ידע הנאשם על כוונתם של השותפים לשדוד את המנזר - אינה מספקת, לשיטתי, המענה הנכון לדבר חלקו של הנאשם באירוע. השאלה העיקרית, אשר צריכה לעמוד במרכזו של הדיון, לדידי, הנה: האם הנאשם שותף לשוד אם לאו?

סבורני, בהתאם לעמדתו של הסניגור, כי תשובה חיובית לשאלתו של ב"כ המאשימה תביא אולי להרשעת הנאשם בעבירה של אי מניעת פשע, אך קשה יהא לייחס לו אותן העבירות - בהן הורשעו השותפים. ידיעה בלבד אינה מספיקה להרשעת הנאשם בעבירות, המיוחסות לו בכתב האישום, הן ניסיון שוד וקשירת קשר, כנזכר.

8.         י' קדמי, בספרו על הדין בפלילים (חלק ראשון, 2004) מציין, ככל שנוגע הדבר לשאלת הקשר, כלהלן:

"...אולם יש לפחות להוכיח רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים (כגון, עבירת שוד), אם כי לאו דווקא עבירה קונקרטית במועד מוגדר" (עמ' 279)... "ללא קיומו של 'הסכם' בין שני אנשים או יותר - אין לדבר על 'קשר'; ו'הסכם' לעניין זה משמעו: הסכם ההופך את השותפים ל 'בני ברית' להשגת התכלית הבלתי כשרה שלמענה התגבש אותו הסכם" (שם, עמ' 280).

האם הוכיחה המאשימה, בענייננו, כי הנאשם היה שותף ל"תכלית הבלתי כשירה" - עליה הסכימו השותפים? - סבורני, שהתשובה לכך שלילית.