הכרעת דין בתיק פ 3024/04

הנאשם פנה לקבל טיפול רפואי במרפאת "אמריקן לייזר" בראשון לציון. הטיפול  שקבל, ניתוח להשתלת שיער בקרקפת, לא השביע את רצונו של הנאשם, ועל כך, פנה בטרוניה להנהלת המרפאה, ונקבע לו מפגש עם הרופא המטפל, ד"ר שלום שאלתיאל, בשעת ערב, ב-10.12.03, ברחוב דובנוב 10 בתל-אביב, שם נמצאת הנהלת המרפאה (להלן: "המרפאה"). במפגש נכחה גם מנהלת המרפאה, רבקה-ריקי לוי (להלן: "המתלוננת").

הנאשם עומד לדין בגין תקיפת המתלוננת.

בתגובתו לכתב האישום הכחיש הנאשם את התקיפה המיוחסת לו, ואת הנסיבות המתוארות בכתב-האישום. לטענתו, הוא זה שהותקף על-ידי המתלוננת ונאלץ להימלט מהמקום.

הרקע למפגש במרפאה ונסיבותיו אינם שנויים במחלוקת, ומוסכם כי בחילופי הדברים שטח הנאשם בפני ד"ר שאלתיאל את טענותיו לעניין כשלון הטיפול, אשר לא הניב את התוצאות המובטחות, וגרם לו נזק בלתי הפיך, ודרש שיוחזר לו כספו, ואילו ד"ר שאלתיאל סבר שתוצאות הניתוח טובות. 

המחלוקת בין הצדדים נסבה על טיב העימות שהתרחש בחדרה של המתלוננת, לאחר שעזב ד"ר שאלתיאל את המפגש.

המתלוננת העידה כי במהלך המפגש הבטיחה לנאשם שתפנה את טרוניותיו להנהלה, ואז דרש הנאשם כי תמסור לידיו את תיקו הרפואי, בכלל זה, את טופס ההסכמה לניתוח עליו חתם; עד כאן, אמרה, דיבר הנאשם בחביבות, אולם משסירבה למסור לו את התיק הרפואי התעורר זעמו של הנאשם, והוא לא שעה להסבריה שעל פי הנחיות פנימיות במרפאה היא מנועה מלמסור מסמכים רפואיים ללא אישור ההנהלה, ובקשתו תובא בפני ההנהלה.

בשלב זה, העידה המתלוננת (עמ' 9 לפרוטוקול, ש' 1-14), השתנו פניו של הנאשם, הוא סב סביב שולחנה, הגיע למגרת השולחן, נטל מתוכה את תיקו הרפואי ועוד מסמכים תוך שהוא דוחף אותה במרפקו ומכה אותה; בנסותה להתנגד ולקחת את התיק חזרה - הנאשם התפרע והכה בפניה ועקב כך, היא נפלה ארצה, וקראה לעזרה, ואף הספיקה לתפוש את רגלו של הנאשם כדי שלא יימלט עם התיק הרפואי. הנאשם בעט בה ברגלו השניה, אמרה, ושחרר את רגלו מאחיזתה, ורק נעלו נותרה בידיה (הנעל נמסרה לשוטרים אשר הוזעקו למרפאה מיד לאחר האירוע - צילום הנעל ת/3). המתלוננת מסרה גם כי כתוצאה מאלימותו של הנאשם היא סבלה פיזית ונפשית.

מטעם התביעה העידה גם עובדת המרפאה, הסייעת דבורה גבריאלה ברונשטיין. העדה לא נכחה בעימות בין הנאשם למתלוננת, אולם שמעה, לדבריה, צעקות בוקעות מחדרה של המתלוננת ומיהרה לרדת לשם בהבינה כי המתלוננת זועקת לעזרה. העדה הספיקה לראות אדם (שמוסכם כי הוא הנאשם) יוצא מהחדר בריצה לעבר הרחוב, ונוסע לדרכו רכוב על אופנוע. העדה מסרה כי צעקה לעברו שיעצור ורצתה למנוע את עזיבתו אולם הוא לא שעה אליה.

על המתלוננת סיפרה העדה כי ראתה אותה בחדרה נסערת, והיא ביקשה שיזעיקו את המשטרה. 

גרסת הנאשם שונה לגמרי.

הנאשם הסכים, כאמור, כי המפגש עם ד"ר שאלתיאל התנהל באוירה טובה, למרות שהבהיר את תחושתו כי שיקרו לו בדבר מהות הניתוח ותוצאותיו. הנאשם טען, כי הויכוח קיבל תפנית בשעה שהתברר למתלוננת כי לא חתם על טופס הסכמה לניתוח.

בפועל, סיפר הנאשם, ביקשה המתלוננת מאנשי המרפאה בראשון לציון לשגר אליה באמצעות הפקסימיליה את טופס ההסכמה לניתוח מתיקו הרפואי של הנאשם, ולמראה הטופס נוכחה לדעת שהוא אכן לא חתם עליו. תחילה, אמר, מסרה לו המתלוננת צילום של הטופס (על שני חלקיו, ואותם הגיש כמוצג - נ/1, נ/2), אלא שמיד התחרטה על כך, ומכאן ואילך, שינתה את יחסה אליו. בעודו עוזב את חדרה של המתלוננת, כשהטופס בידו, סיפר הנאשם, פתחה המתלוננת, לתדהמתו, בצעקות וקפצה עליו, תוך שהיא מנסה להוציא מידו את השקית עם הטופס המצולם; בעשותה כן, היא מעדה ונפלה, ותפסה את רגלו בהיסטריה. הוא הצליח לשחרר את רגלו מאחיזת המתלוננת ונמלט מהחדר, אך נעלו נותרה בידיה.

לפיכך, טען הנאשם, גרסת המתלוננת היא שקרית, שכן, הוא לא "גנב" את התיק הרפואי, וגם לא תקף את המתלוננת.

ייאמר כי את גרסתו המכחישה מסר הנאשם כבר בחקירתו במשטרה, למחרת האירוע (ההודעה מ-11.12.03 - ת/1), וטען שהמתלוננת 'ניסתה לעשות פרובוקציה כשראתה שאיננו חתום על טופס ההסכמה לניתוח'.

לא האמנתי לגרסת הנאשם ולהכחשתו, ולא היה בי ספק כי גרסת המתלוננת היא אמת לאמיתה, וכי האירוע התרחש כפי שתיארה אותו.

התרשמתי מהמתלוננת, אישה בוגרת ושקולה, כי אופייה טוב ונוח וכי היא גלויה וכנה; במראה פניה - גלוי המבט, באישיותה הנינוחה, בדיבורה השקט והבוטח, שכנעה אותי המתלוננת כי דבריה אמת, כי אין את לבה להרע לנאשם, וכי כל מגמתה לדווח על ההתרחשות כמות שהיתה. המתלוננת עמדה אל מול פני הנאשם, הישירה אליו מבטה, ומסרה עדות ברורה, מפורטת ועניינית. הפרטים שמסרה המתלוננת הבהירו היטב את השתלשלות העימות שהתרחש בחדרה, את סיבותיו והתפתחותו, ולא היה לי ספק, לאור תוכן הדברים, דרך ניסוחם והגיונם הפנימי, כי מה שתיארה המתלוננת הוא אמת לאמיתה.

כך, אישרה המתלוננת בכנות, וללא כל היסוס, כי הנאשם אמר לד"ר שאלתיאל במפגש ששיקרו אותו לגבי סוג הטיפול; היא אף אישרה שביקשה מהמרפאה בראשון לציון לשגר אליה מסמכים מתוך תיקו של הנאשם; אולם, המתלוננת הכחישה באורח חד משמעי שהתיק הרפואי הכיל רק את המסמכים נ/1 ו-נ/2, ומנתה ללא היסוס מסמכים נוספים שהיו בתיק. המתלוננת תיארה גם בחיוניות ובצורה חיה כיצד, בשלב זה 'השתנו פניו' של הנאשם (כשסירבה למסור לו את התיק הרפואי - ד"ש), כיצד "פשוט קם לאט לאט לכיוון שלי, הסתובב מסביב לשולחן המשרד שלי, הגיע למגרה, עם מרפק אחד הוא דחף אותי, ..." (עמ' 9, ש' 1-6).

כל אלה הם תיאורים כנים ואוטנטיים, מלווים תחושות ותגובות רגשיות, שקשה מאוד לבדותם, אלא אם כן חוותה אותם המתלוננת הלכה למעשה. על כן, היתה עדות המתלוננת בעיני כנה ומהימנה.