הכרעת דין בתיק פ 3019/04

1.                   נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים (לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין ) (עבירות מרובות), איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין (עבירות מרובות) ותקיפה סתם  (לפי סעיף 379 לחוק העונשין (עבירות מרובות)).

על פי עובדות כתב האישום נהג הנאשם, דרך קבע , לאיים על אביו, חוסיין חסן, בן 72 שנים (להלן "המתלונן") ועל אשת אביו, אמנה חסן בת 57 (להלן "המתלוננת"), תוך שהוא דורש מהם כספים. הנאשם גם ריסס תכולת מיכל גז מדמיע בפניה של המתלוננת והצמיד סכין לצווארה ודחף את המתלונן - הכל תוך השמעת איומים על חייהם.

2.                   הנאשם כפר בעובדות כתב האישום.

3.                   המתלונן פרט בעדותו את מעשי הנאשם כדלקמן:

"הוא נותן גז מדמיע. הוא ריסס גז על אשתי, הכוונה לגז מדמיע...הוא נתן סכין ושם אותה על הצוואר ואמר לאשתי שהוא יהרוג אותה (העד מדגים תנועת סכין על הצוואר). אחר כך הוא ביקש ממני  כסף ואני נתתי לו 50 ש"ח ועוד פעם 50 ש"ח ועוד פעם 100 ש"ח סך הכל הוא קיבל 200 ש"ח. הוא אמר שהוא ישרוף את הבית שלי. אני לא יודע למה. הוא ביקש כסף. אני פחדתי ממנו. היו לי בלוני גז ליד הבית והוא איים לפוצץ אותם. הוא לא מתאים בבית בכלל...הוא מפריע לי והוא עושה בעיות. הוא אומר לנו שהוא יהרוג אותנו וישרוף אותנו. אני שותק"

בהמשך העיד המתלונן כי הוא מפחד מהנאשם וכי הלך להתלונן במשטרה לאחר שהנאשם ריסס גז מדמיע ודחף אותו.

4.                   המתלוננת מסרה בהודעתה במשטרה (ת/ 1  מיום 20.1.04) כי הנאשם נהג לאיים על חייה, הצמיד סכין לצווארה ואמר לה :"עכשיו אני שוחט אותך", ריסס בפניה גז מדמיע, מפגין ממש טרור בבית ולוקח מהם כספים. בחקירתה הנגדית פרטה המתלוננת את מעשי הנאשם בהרחבה.

5.                   בחקירותיו במשטרה (ת/ 2 ו-ת/ 3) הכחיש הנאשם את המיוחס לו וטען כי המתלונן מעליל עליו כיון שאינו רוצה אותו בביתו. גם בעדותו בבית המשפט טען הנאשם כי הכל שקר והכל נובע מהעובדה שאביו שתוי, מתנכל לו ואינו רוצה אותו בביתו. הנאשם הודה כי רכש גז מדמיע, אך טען כי הדבר נעשה להגנה עצמית. הוא גם אישר כי ביקש מאביו כסף, אך לטענתו תמיד החזיר את מה שקיבל. גם בהודעתו במשטרה אישר הנאשם כי קיבל כסף מהמתלוננים, אלא שלטענתו הדבר נעשה מרצונם.

6.                   עמדו בפני גרסאות סותרות של המתלוננים מחד ושל הנאשם מאידך ושקילתם על כפות המאזניים מטה את הכף באופן ברור לחובת הנאשם. שני המתלוננים הפגינו פחד מובהק מהנאשם ועדותם עשתה רושם מהמימן. מאידך הנאשם הציג עצמו ככיבשה שחורה במשפחה, אדם שמחד אינו רצוי , אך מאידך טען כי קיבל כסף מהמתלוננים, מרצונם החופשי. הנאשם גם הודה כי רכש גז מדמיע, דבר התומך דוקא בגרסת המתלוננים אודות השימוש שעשה בו. הנאשם לא נתן כל הסבר מדוע הגז דרוש לו להגנה עצמית.

יתירה מזאת - שני המתלוננים העידו כי לאחר שהנאשם ריסס פניה של המתלוננת בגז מדמיע הגיע שכן ולקח את מיכל הגז מידי הנאשם. הנאשם עצמו הודה בחקירתו כי השכן לקח ממנו את מיכל הגז לבקשת הוריו. במידה והמיכל היה סגור בארון ולא היה נעשה בו שימוש - לשם מה נדרש השכן לקחתו ממנו ומדוע מסר לו אותו אם לא עשה בו שימוש. ואם נעשה הדבר לבקשת הוריו- כטענתו- גם כאן יש כדי להעיד על פחדם ממנו, כטענתם, שהרי אחרת יכלו לקחת את המיכל בעצמם ולא להיזקק לאחרים לשם כך.

7.                   בסיכומים טוען הסניגור נגד מהימנות המתלוננים בכך שתלונתם הוגשה רק לאחר אירוע דחיפת המתלונן בעוד שלגבי אירועים חמורים הרבה יותר לא הוגשה תלונה סמוך לאחר התרחשותם  (אירועי הריסוס בגז מדמיע והאיום על המתלוננת בסכין) ואולם הדבר תומך דוקא בגרסת המתלוננת שהעידה על מעשי הנאשם ופחדיה ממנו אך טענה כי היא עצמה לא רצתה להתלונן וקיוותה כי הענין יסתדר מאליו.

8.                   הסניגור מוסיף וטוען כי המתלונן אינו רוצה את הנאשם בביתו וזה הרקע לתלונותיו. העובדה שהמתלונן אינו רוצה את הנאשם בביתו אינה שנויה במחלוקת והעידו עליה גם המתלוננים באופן מפורש , אך איני מקבלת גרסת הנאשם כי זה הרקע לתלונות. מהראיות עולה כי התנהגות הנאשם היא הגורם לכך שהמתלונן אינו רוצה אותו בביתו ופוגע בזכותו הבסיסית לחיות חיים שלווים ונטולי פחד (בניגוד לקיים היום כאשר הנאשם בן 35, מתגורר עימו בדירה קטנה ומאיים על חייו וחיי אשתו).  

9.                   טענת הסניגור כי הנאשם הינו לא מתוחכם ואינו יודע לשקר  - גם היא נדחית על ידי כאשר הרושם שיצר הנאשם הוא של אדם תוקפני, אלים ושאינו דובר אמת.

10.               מכל האמור אני קובעת כי הוכחו עובדות כתב האישום ואני מרשיעה את הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, דהיינו סחיטה באיומים, איומים ותקיפה סתם.

ניתנה היום ז' בשבט, תשס"ה (17 בינואר 2005) במעמד הצדדים.

מותר לפרסום מיום 17/01/2005.

עו"ד שרמן: