במרכזו של כתב האישום נושא הכרעת דין זו ארוע אלים שהסתיים בשבירת אצבעות רגלו של שמעון שאולי (להלן: "המתלונן"). התביעה מייחסת את המעשה לנאשם- תוצאה של תקיפתו הברוטאלית את המתלונן.
לשם הבנת הדברים ופשוטם תובאנה בתמצית עובדות כתב האישום.
בעת הרלבנטית עבד הנאשם כמעקל מטעם לשכת ההוצאה לפועל של בית משפט השלום בת"א. במסגרת תפקידו הגיע בשעות הצהרים של יום 30.3.98 יחד עם אדם נוסף (להלן: "האחר" או "הפועל") לדירת המתלונן ברח' אבא הלל 106 בר"ג (להלן:"הדירה") מצויד בצו עיקול על רכושה של אמו- אוסי חנה.
המתלונן התנגד לעיקול חפצים בדירה בטענה שאמו אינה מתגוררת במקום. בתגובה, על פי הנטען, איים עליו הנאשם לבל יתנגד אחרת יפרק אותו.
לגירסת התביעה, כשעמד המתלונן על דעתו להעדר סמכות לבצוע העיקול דחף הנאשם את דלת הכניסה לעברו, וזו פגעה ברגלו, והחזיקה בכח צמודה לגופו של המתלונן בעודו מורה לאחר להוציא מהדירה שני מכשירי וידאו מעוקלים (להלן: "המעוקלים" או "המטלטלין"). כל אותה עת המשיך הנאשם להחזיק בדלת פתוחה כשהמתלונן לכוד מאחוריה- בינה לקיר- ואינו יכול לשחרר את רגלו שנמחצה בין הדלת לתפסן הדלת והוא זועק מכאבים(להלן: "התקיפה").
כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות של ממש, החמורה בהן בדמות שברים בעצמות כף רגל ימין.
כששב המתלונן ודרש ממנו להפסיק את פעולת העיקול חזר הנאשם ותקף אותו על ידי כך, שתפס בכח בגב מעילו וגרם לקרע. מסכת התוקפנות לא הסתיימה, על פי הנטען, גם לאחר עזיבת הנאשם והאחר את הדירה כשהמעוקלים בחזקתם. בדרכו לרכבו כשנוכח בחדר המדרגות שהמתלונן הולך בעקבותיו דחף אותו לקיר ואיים לפגוע בו אם יתלונן במשטרה.
התגובה לכתב האישום
תשובת הנאשם לכתב האישום לא היתה בבחינה כפירה גורפת של העובדות, אלא הצגה שונה במקצת של סדר הדברים, הנגזרת מהשקפתו, לפיה התנהגותו בסיטואציה שנוצרה היתה שימוש לגיטימי בכח סביר כדי להתגבר על ההתנגדות המתלונן לביצוע צו שנאכף כדין.
לשון אחר. הנאשם לא הכחיש כי בינו למתלונן פרץ דין ודברים על חוקיות העיקול, שבשלב מסוים הפך למאבק פיזי סביב דלת הכניסה, שעה שהוא פועל לפתיחתה כדי לאפשר הוצאת המעוקלים בעוד המתלונן עושה לסגירתה. כמו כן, אישר שתוך כדי כך הציב המתלונן את כף רגלו בצמוד לירכתי הדלת בניסיון למנוע פתיחתה, וחרף זאת המשיך הנאשם להפעיל כח לשם הרחבת הפתח. בסופו של דבר, הצליח לגבור על המתלונן ולפתוח את הדלת לרווחה והפועל עזב את הדירה עם המעוקלים. ההתכתשות הפיזית, גם אליבא דגירסתו, נמשכה בעוד רגלו של המתלונן מוצבת כחסימה לצד הדלת והנאשם דוחק את הדלת בכח לכוונו.
המסגרת הראייתית
במוקד ראיותיה הציבה התביעה את עדותו של המתלונן, שבעומדו על דוכן העדים תאר בפרוטרוט את השתלשלות הארוע במהלכו אוים והותקף בברוטאליות על ידי הנאשם עד לשבירת אצבעות רגלו, תוך קשירתו למעשה האלים ותוצאותיו. על יסודותיה של עדות זו, המחוזקת בעדויות וראיות נוספות, ובהן עדות חברתו שהיתה עדת ראיה לתקיפה, מבקשת המאשימה לסמוך הרשעת הנאשם בגורסה, כי במהימנותה לא הוטל כל רבב ואמינותה לא הועמדה בספק. הסניגור לעומתה מבקש לדחותה כעדות כזב, מוגזמת, שיקרית, רבת פנים וגרסאות ולוקה בסתירות בינה לבין יתר העדויות, באופן שלא ניתן להעניק בה כל אמון.
ואומר עתה ומיד. מכלול הראיות יוצר לטעמי תמונה ברורה וחד משמעית, שאינה מותירה ספק באשמת הנאשם, כאשר לא נמצא בגירסתו והסבריו כדי להתמודד עם ראיות אלה בהצלחה , ולו ברמה של יצירת ספק סביר.
וראשית לניתוח גירסת המתלונן
בעדותו בבית המשפט גולל המתלונן מתחילתו עד סיומו את סיפור שרירות לבו של הנאשם ותוקפנותו במסווה של מילוי קפדני ודקדקני של תפקידו כמעקל.
לדבריו, בעת הארוע התגורר בדירה בשכירות יחד עם בת זוגו שירה. ביום המקרה התקשרה אליו בהתרגשות ומסרה על שני אנשים שהופיעו בדירה ובידם צו עיקול על שם אמו ודרשו לבצעו על ידי עיקול שני מכשירי הווידאו שבדירה. המתלונן ביקש ממנה לעכבם ומהר לדירה כדי לעצור את הליך העיקול. בהגיעו למקום פגש במעקלים - הנאשם ועוזרו. בנסיון לשכנעם לא לבצע את הצו על ידי עיקול חפצים מהדירה, מסר להם שאמו אינה מתגוררת במקום, והפריטים המיועדים לעיקול שייכים לו. כראיה הציג בפני הנאשם את חוזה השכירות על שמו וקבלות המעידות על רכישת המטלטלין. המתלונן הסביר את הטעות בהפניית הצו החל על אמו לכתובת מגוריו בכך, שבמשך מספר חודשים קודם לכן, בהעדר אלטרנטיבה, התארחה בדירתו, אך בינתיים בעקבות ריב עזבה לבלי שוב, ומאז אין היא מתגוררת עוד במקום. הסבריו לא שכנעו את הנאשם שהתעקש להשלים את פעולת העיקול. המתלונן חזר וניסה לדבר על ליבו ואף הציע להזמין משטרה כדי שתכריע במחלוקת, אך הנאשם עמד במריו והבהיר שהוא נחוש לקיים את הצו כ"כתבו וכלשונו" ולהוציא את המעוקלים. עד לשלב זה, העיד המתלונן, התנהל הויכוח באופן מילולי, אך ברגע שניגש לטלפון, המונח סמוך לדלת הכניסה כדי להזעיק משטרה, דחף אותו הנאשם והעיפו לעבר הקיר שמאחורי הדלת ונעל אותה. כשהבחין בו ניגש לכוון הדלת ודחף אותו לעבר הקיר שלצידה, פתח את הדלת לרווחה, ובכך למעשה כלא אותו בינה לקיר, וכף רגלו נלכדה בתווך כשהיא לחוצה בין הדלת לתופסן בלי יכולת לזוז. גם לשמע זעקות הכאב לא הירפה הנאשם מהפעלת כח על הדלת. זוגתו-שירה שביקשה לסייע לו להיחלץ והתקרבה לדלת הותקפה אף היא על ידי הנאשם, שדחפה לאחור והיא נפלה ארצה. הנאשם המשיך להחזיק בדלת באותו מצב עד שהאחר פרק את המעוקלים ויצא עמם מהדירה. בשלב זה התפנה הנאשם לרישום טופסי העיקול והמתלונן ניצל את ההפוגה והתקשר לעורך דינו שהציע לשכנע את הנאשם לחדול מהעיקול. אלא שגם שיחה זו לא הועילה והנאשם עזב את הדירה ושם פעמיו לרכבו. המתלונן הלך בעקבותיו. משנוכח בכך הנאשם חזר ותקף אותו עוד בחדר המדרגות על ידי הצמדתו לקיר תוך שהוא מאיים עליו כי אם יתלונן במשטרה יבולע לו. לדבריו, בשלב זה שירה נשארה בדירה ולא ראתה את סיום הארוע. לאחר שרוענן זכרונו השלים המתלונן את תמונת העובדות בהעידו, שבעת חלופי הדברים היה רגע בו התפרץ כלפיו הנאשם באיום כי אם יתנגד לביצוע הצו הוא "יפרק אותו".
לגירסתו, כתוצאה מהתקיפה נפער בגב מעיל העור שלבש קרע וניגרמו לו חבלות ברגליו שדרשו טיפול בבית החולים. לאחר שטופל פנה למשטרה להגיש תלונה.
ממצאי הבדיקה של רופא חדר המיון תועדו במסמך (ת/2) ומצביעים על חבלות שפשוף ברגל שמאל, נפיחות ואודם ברגל ימין ושברים בעצמות כף רגל ימין. החבלות, יש לאמר, מתיישבות עם נסיבות הפגיעה בהתאם לתאורו של המתלונן קרי, לחץ מאסיבי של חפץ כבד על כף הרגל.
המעיל הקרוע הוצג על ידי המתלונן דקות לאחר הארוע לשוטר שהוזעק למקום, כעולה מעדותו של אברהם אלירן (ע"מ 9 ש' 19-12), ובפני השוטרת שגבתה את אימרתו, רס"מ זוהרה יאיר, שציינה זאת בעדותה בבית המשפט (ע"מ 4 ש' 10 - 6).
לאורך חקירתו הנגדית עמד המתלונן על גירסתו לגבי כל רכיביה כשהוא חוזר על השתלשלות הדברים לפרטיה. הוא חזר על טענתו כי למרות שהציג לנאשם את כל החשבוניות הקשורות ברכישת מכשירי הווידאו על ידו וכן את חוזה השכירות על שמו נענה על ידו בביטול באומרו, כי חרף זאת כלה ונחרצה עמו לבצע את העיקול. הנאשם היקשה עליו מדוע לא ציין באימרתו (ת/1) את הצגת חוזה השכירות. המתלונן נימק השמטת עובדה זו בחוסר ריכוז מפאת מצבו הרפואי והכאבים העזים בשל שבירת אצבעותיו. הסבר דומה ניתן לאי איזכור נוכחותה של שירה בדירה בעת הארוע. ככלל, הסביר המתלונן, בשל הסבל והשפעת הכאבים מסר הודעה קצרה בלבד שכללה את מסגרת העובדות העיקריות.
גם אל מול חקירה אינטנסיבית שב המתלונן והסביר באופן ברור ומדויק כיצד נמחצה כף רגלו בתופסן באופן שלא הותיר כל ספק שהדבר ארע כתוצאה מדחיפת הדלת בכח לעברו על ידי הנאשם והצמדתה במקומה דקות ארוכות, והתמונה הברורה נותרה בעינה:
"...הלכתי להתקשר למשטרה, העפת את הטלפון ממני ופתחת את דלת הכניסה שהיא צמודה לקיר וסגרת לי את הרגל, ובזמן הזה הורית לפועל שלך לפרק את המכשירים וכך הוא עשה" (ע"מ 14 ש'11 - 8 וכן ש' 15- 14). ובהמשך:
"הדלת היתה סגורה וכשפותחים אותה היא נצמדת לקיר, התופסן נימצא במרחק של 10 ס"מ מהקיר. אני עמדתי מאחורי הדלת וכשהוא פתח את הדלת הוא הצמיד אותה לקיר בחוזקה והרגל שלי היתה בין התופסן לבין הדלת וכך נתפסו האצבעות" (ש' 22- 20 , וכן, בש' 4 - 1 ע"מ 15). יודגש, כי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשות לא השתנה שינוי של ממש מתשובה לרעותה.
הוא הדין בהתייחסותו לתכלית פתיחת הדלת כשהוא כלוא מאחוריה, שנועדה לאפשר לפועל להשלים את פרוק מכשירי הווידאו ולהוציאם מהדירה:
"אתה בהתחלה סגרת את הדלת של הכניסה וכשאני ניגשתי לטלפון אתה העפת אותי מהטלפון, פתחת את הדלת של הבית חזרה על הרגל שלי והורית לפועל להוציא את הדברים" (ע"מ 14 ש' 14-16).