הכרעת דין בתיק פ 2884/05

פתח דבר

1.         כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום, המייחס להם סדרה של עבירות, בהן קשירת קשר לביצוע עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - "החוק"), קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק, זיוף מסמך הקשור לבעלות ושימוש ברכב, עבירה לפי סעיף 413ח (1) לחוק, התחזות כאדם אחר, עבירה לפי סעיף 441 לחוק וזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, עבירה לפי סעיף 418 לחוק.

2.         כעולה מעובדות כתב האישום, הנאשמים, הנשואים זה לזו, קיבלו מקרוב משפחתו של הנאשם, בני ברנס (להלן - "בני"), רכב מסוג סובארו משנת ייצור 1999 (להלן - "הרכב"), לגביו סוכם ביניהם, כי יימכר ע"י הנאשמים תמורת תשלום עמלה והוצאות. בסמוך למועד קבלת הרכב, ידעו הנאשמים כי הרכב היה בבעלות קודמת של חברת "הריבוע הכחול", וכי עבר כ-150,000 ק"מ. על-פי הנטען, הנאשמים קשרו קשר ביניהם לזייף את מד האוץ של הרכב ולהציגו במרמה בפני קונים פוטנציאליים, כרכב שלא היה בבעלות קודמת ושעבר מספר קילומטרים נמוך משמעותית מזה שעבר בפועל. במסגרת הקשר, הוציא הנאשם את לוח השעונים המקורי של הרכב והחליפו באחר, ובו מד אוץ מזוייף, אשר עמד על כ-37,800 ק"מ, וכן הזמין פרסום מודעה למכירת הרכב בלוח "ידיעות אחרונות". במודעה נכתב, לבקשת הנאשם, כי הרכב הוא "מראשונה", קרי - מיד ראשונה. את המודעה שהתפרסמה קרא עזרא פחם (להלן - "המתלונן"), שהתקשר לנאשמת, וזו מסרה לו, כי מדובר ברכב יד ראשונה, שעבר כ-37,000 ק"מ, ונפגשה עמו על-מנת להציג לו את הרכב. בהמשך לכך, התנהלה שיחה בין המתלונן לנאשם, במהלכה סוכם, כי המתלונן ירכוש את הרכב במחיר של 66,500 ש"ח, וזאת כאשר הנאשם לא ציין בפני המתלונן, כי לוח השעונים הוחלף וכי מדובר ברכב שהיה בבעלות קודמת של חברה. בהסתמך על מצגי השווא האמורים ערך המתלונן זכ"ד עליו חתם הנאשם בשמו של בני והציג עצמו כ"בני" בפני המתלונן. כחודש לאחר הרכישה, גילה המתלונן את דבר המרמה וביקש לבטל את העסקה. הנאשמים סירבו לבטל את העסקה, אך הציעו לפצות את המתלונן. בהמשך לכך, ערכו הנאשמים זכ"ד חדש ובו נכתב, כי המתלונן ידע את פרטי הרכב האמיתיים. על הזכ"ד חתם הנאשם בשמו של בני, בחתימה הנחזית להיות של בני.

פרשת התביעה

3.         במרכזה של פרשת התביעה ניצבת עדותו של עזרא פחם (להלן - "המתלונן"), גרסה אותה מבקשת התביעה לאמץ ולהעדיף על גרסת הנאשמים.

            המתלונן ביקש לרכוש רכב מסוג סובארו אימפרזה, ופנה בעקבות פרסום המודעה בעיתון לנאשמת. במודעה מיום 3.7.01, צוין כי מדובר ברכב שמור מודל 1999, יד ראשונה ("מראשונה") (להלן - "הרכב") (ת/9), וכן הופיע בה מספר הטלפון של הנאשמת. הנאשמת ענתה לשאלותיו של המתלונן ומסרה, כי מדובר ברכב שמור במצב מכני מעולה, יד ראשונה, שעשה 37,000 ק"מ. עוד באותה שיחה קבע המתלונן עם הנאשמת להגיע לביתה ולראות את הרכב. באותו מעמד המתלונן, שהתרשם מהרכב, הבחין כי מד האוץ עומד על 37,800 ק"מ והתפעל בקול מכך שמדובר בקילומטראז' כשל רכב חדש, אך לא זכה לתגובה מצד הנאשמת (עמ' 22). בהמשך לכך, שאל המתלונן למחירו של הרכב, והנאשמת השיבה כי עלותו "מחיר מחירון - 72,000 ש"ח" (עמ' 21). המתלונן הסביר לה כי מדובר במחיר גבוה עבורו, והיא בתגובה יצרה קשר עם הנאשם, שניהל מו"מ טלפוני עם המתלונן וניאות להעניק לו הנחה בסך 5000 ש"ח. בהמשך למה שנקבע באותה שיחה, הפקיד המתלונן בידי הנאשמת סך של 100 ש"ח על החשבון, וסוכם כי הוא יגיע עוד באותו הערב להיפגש עם הנאשם. כאשר ביקש המתלונן מהנאשמת לקחת את הרכב לבדיקה, זו השיבה, כי אין לה פנאי לכך, שכן עליה להוציא את הילדים מהגן. באותו הערב, נפגש המתלונן עם הנאשם על-מנת לעשות סיבוב על הרכב. בתום נסיעת המבחן, במהלכה התרשם המתלונן מהרכב, הוא עלה לביתם של הנאשמים וערך בו זכ"ד למפרע, עליו חתם גם הנאשם ובו צויין, בין השאר, בכתב ידה של הנאשמת, כי ניתנה מקדמה בסך 10,000 ש"ח וכי היתרה תשולם למחרת, במועד העברת הבעלות (ת/4). ביום המחרת אכן בוצעה העברת הבעלות בנוכחות הנאשמת. המתלונן שילם את יתרת התשלום, וקיבל לידיו את הרכב.

            המתלונן ציין בעדותו, כי במעמד החתימה על הזכ"ד ביקש מהנאשם לראות את רישיון הרכב (נ/4) והבחין, כי הבעלים הרשום הוא "בני ברנס". הנאשם הסביר לו כי מדובר בבן-דודו, שעבורו הוא מוכר את הרכב (עמ' 22). המתלונן הבחין ברישום "בעלים קודמים:   01", והבין כי מדובר ברכב יד ראשונה (עמ' 28).

            כשבוע לאחר מכן, חבריו של המתלונן במקום העבודה הסבו את תשומת לבו לכך, כי ברישיון הרכב מצויינת בעלות קודמת אחת, וכי לא מדובר ברכב מיד ראשונה. המתלונן פנה למשרד הרישוי על-מנת לבדוק את הדבר, וגילה כי הרכב היה אומנם בבעלות חברת "הריבוע הכחול". בתגובה לכך, הוא התקשר למחרת לנאשמת וביקש לבטל את העסקה ולקבל את כספו בחזרה - "אמרתי לה שהם סידרו אותי" (עמ' 22). הנאשמת השיבה לו, כי הנאשם נמצא בחו"ל ויחזור בעוד כחודש. המתלונן המתין לשובו של הנאשם והגיע לפגוש בו בביתו. הנאשם, ששמע את דרישת המתלונן, סירב לבטל את העסקה. הוא הציע, שיפנו ביחד למשרד הרישוי על-מנת לבדוק האם העברת הבעלות ניתנת לביטול. כאשר במשרד הרישוי הובהר, כי הדבר בלתי אפשרי הציע הנאשם לפצות את המתלונן בכסף וכן לחדש את ארבעת גלגלי הרכב. המתלונן סירב - "אמרתי לו שאוטו של חברה אני לא קונה, ואם זה של חברה המד מהירות לא נכון, כי חברה לא מוכרת רכב במד כזה" (עמ' 23). המתלונן סירב להצעה נוספת של הנאשם, לפיה ימכור עבורו את הרכב ודרש את כספו בחזרה. לבסוף הבטיח הנאשם לפצותו. למחרת הגיע המתלונן לביתם של הנאשמים, שם פגש בנאשמת שהחזיקה במסמך חתום ובקשה שגם הוא יחתום עליו. במסמך (ת/5) נכתב, כי המתלונן ידע שמדובר ברכב של חברה ושמד האוץ בו שונה, וכי הקילומטראז' אותו עשה הרכב עומד על 115,000 ק"מ. המתלונן סירב לחתום על המסמך וביקש מהנאשמת לקחתו על-מנת להתייעץ עם בנו. לאחר כשעה, הבחין המתלונן בנאשם מגיע לביתו. בתגובה, הוא לקח את ת/5 ועזב את ביתו, מתוך תחושה כי הנאשם הגיע לביתו בגלל אותו מסמך; ואכן כאשר הגיע הנאשם לפתח הבית, הוא דרש את המסמך בחזרה תוך צעקות ואיומים על אשתו ובתו של המתלונן כי "יש לו חברים והוא ישלח אותם"   (עמ' 23).

            המתלונן, שבנו התערב גם כן בניסיון להשפיע על הנאשם להשיב לו את כספו, אך ללא הועיל, פנה לעורך-דין ופתח בהליך אזרחי נגד הנאשם. במסגרת אותו הליך הושגה פשרה, לפיה הנאשם יפצה את המתלונן בסכום של 15,000 ש"ח, ואילו המתלונן יותר על כלל טענותיו כלפי הנאשם, ובכלל זה התלונה במשטרה שהגיש נגדו (ת/8).

            מעבר לכך ציין המתלונן בעדותו, כי בסמוך לפנייתו לעורך-הדין הוא עשה טיפול לרכב במוסך בפ"ת, שם הוצא לו תדפיס טיפולים (ת/6) אשר ממנו עלה, כי 5 חודשים קודם לכן, בטרם רכש את הרכב, עמד הקילומטראז' על 150,000 ק"מ. "בגלל כל זה פניתי למשטרה" (עמ' 23). בחקירתו הנגדית הבהיר המתלונן, כי לאחר שקיבל את האינפורמציה מהמוסך, קרי שלושה שבועות לאחר הרכישה, שעה שהנאשם שהה בחו"ל, הוא הגיש תלונה במשטרה ("אחרי שהבנתי שסידרו אותי" (עמ' 27) ), ורק לאחר-מכן פנה לעורך-הדין.

            באשר לזכ"ד (ת/4), הבהיר המתלונן, כי הוא ואשתו ערכו אותו בביתם, ואת הפסקה העליונה שהותירו ריקה הוא כתב בדירת הנאשם. בפסקה העליונה נכתבו הפרטים הרלבנטיים לצורך העסקה, כגון שם המוכר ופרטיו.

המתלונן ציין בעדותו, כי בירר את מחיר מחירון הרכב, וגילה שהוא עומד על 72,000 ש"ח, כפי שאמרה לו מאוחר יותר הנאשמת (עמ' 29). באשר לבדיקת הרכב במכון בדיקה, אישר כי לא העלה את הנקודה בחקירותיו במשטרה, שכן זו לא היתה מהות התלונה - "לא התלוננתי על זה. אני מתלונן על זה שסידרו אותי" (עמ' 30).       כמו-כן הסביר, כי בסופו של יום לא לקח את הרכב לבדיקה, כי סיכם זה מכבר עם הנאשם על רכישת הרכב  - "מדובר ברכב שעשה 38,000 ק"מ. זה כמו רכב חדש, בגלל זה קניתי" (עמ' 30).

המתלונן הכחיש שאיים על הנאשמים בהגשת תלונה באם לא יושב לו כספו (עמ' 31). אדרבה, מרגע שעורך-הדין נכנס לתמונה, לא היה לו עוד קשר ישיר עם הנאשם.

4.         בני ברנס (להלן - "ברנס"), בן-דודו של הנאשם, העביר את הרכב לידי הנאשם שהיה מעוניין בו. לאחר תקופת שימוש של כחודשיים, חזר בו הנאשם והציע למכור עבורו את הרכב, ולשם כך צייד ברנס את הנאשם בייפוי-כוח מטעמו.

ברנס העיד, כי שעה שהעביר את הרכב לרשות הנאשם מד האוץ עמד על מעל 150,000 ק"מ (עמ' 38).

            ברנס לא ידע לומר בוודאות, האם נתן הסכמתו לפיצוי המתלונן כפי שעולה מ-ת/5. הוא הדגיש, כי מעולם לא שוחח עם המתלונן ואינו זוכר אם ידע שהמתלונן אומנם בדק את פרטי הרכב. יחד עם זאת ציין, כי פיצוי המתלונן היה מקובל עליו בדיעבד.

            ברנס העיד על שיחת טלפון שקיבל מבנו של המתלונן בעניין מד האוץ ששונה. הוא הדגיש, כי הדובר נשמע כעוס וציין, כי אם לא יושב כספו של אביו בחזרה, הוא יגיש תלונה במשטרה. בעקבות כך ברנס פנה לנאשם על-מנת לברר את פשר הפנייה אליו וזה סיפר לו על כך שלוח השעונים הוחלף עקב קצר שנגרם בזמן שטיפת הרכב, והעניין הוסבר מפורשות למתלונן על-ידי הנאשמת. ברנס אכן מאשר, כי ראה את הרכב ספוג במים, שכן עסק בייבושו "כמעט יומיים" (עמ' 43).

            ברנס הבהיר, כי טרם חקירתו במשטרה (ת/12) שוחח עם הנאשם, וזה לא פרט בפניו מי מביניהם היה זה שיידע את המתלונן בדבר מד האוץ שהוחלף, אלא עשה כן בדיעבד, ועל-כן ציין בהודעתו כי הנאשם היה זה שיידע את המתלונן. ככלל, בחקירותיו במשטרה, הוא לא ייחס חשיבות לשאלת זהותו של המיידע, אלא לעובדה שהמתלונן קיבל את האינפורמציה על מד האוץ על-ידי מי מהנאשמים (עמ' 40).

            באשר לפרסום המודעה, הוא זה ששילם על פרסומה ורשום במערכת כמזמין המודעה. הוא אישר לנאשם לפעול לצורך פרסום המודעה.