הכרעת דין בתיק פ 2729/03

בפתח הדיון מודיע בית המשפט על זיכויו של הנאשם מעבירת ניסיון תקיפה, בניגוד לסעיפים 375 + 25 לחוק העונשין תשל"ז- 1577.

סלים מחמוד (להלן: "הנאשם") מואשם שביום 30.10.01 השעה 13:30 בערך, בהיותו בגילופין זרק בקבוק לעבר מכוניתו של עופר וולף (להלן: "המתלונן"), ולאחר מכן איים עליו ועל השוטרים שהוזעקו למקום. כמו-כן, שאותם תקף את השוטרים לנאשם מיוחסות עבירות על סעיפים 273, 192 ו 379+25 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: " החוק").

בישיבת ההקראה הודה הנאשם שהיה במקום ובזמן האמורים בכתב האישום היה עד לויכוח, שלא לקח בו חלק, וטען ששוטרים תקפו אותו . מעבר לכך כפר בכל העובדות המבססות עבירה (עמ' 1 לפרוטוקול ועמ' 5 - 6).

לתביעה העידו המתלונן (עמ' 10 - 20) במהלך עדותו הוגשה הסקיצה ת/2,  שאמורה לשקף את גרסתו לעניין זריקת הבקבוק המיוחסת לנאשם. והשוטרים רס"ר בר חנוך (עמ' 7-10) לפרוטוקול, שחקר את הנאשם וגבה את הודעתו ת/1 ביום 11.11.01, רס"מ (לשעבר) משה בקל (עמ' 20-21) שחקר את הנאשם ביום האירוע,  גבה הודעתו ת/ 3 ותעד את התרשמותו ממצבו של הנאשם בזכ"ד ת/4, מעבר לכך לא ראה סימנים על הנאשם (עמ' 21 ש' 13), לעומת זאת על כתף ימין של  שוטר סיור יעקב אזולאי, שגם אותו חקר באותו יום, ראה  סימני נשיכה מדממת (עמ' 20 ש' 21) . רס"ר מקסים קפלן (עמ' 23 - 27)  שכתב  מזכר ת/6 ובו תיעוד גירסאות המעורבים והאירועים  במקום, זיהה עצמו בשלוש התמונות בת/5 ב' ובתמונה  מס' 1 ב -  ת/5 . לטענתו בשל התנהגותו הפרועה של הנאשם  היה צורך להכניס את הנאשם לניידת תוך שימוש בכוח, אך הכחיש שהנאשם נדחף לניידת ואחד השוטרים התיישב על גבו (עמ' 24 ש' 20). מעבר לאמור בדו"ח לא זכר רס"ר מקסים את המקרה (עמ' 27 ש' 8) ואפילו לא את העובדה שבאותו יום צולם ולא זכר אם הנאשם הוסע לתחנת יפו או לתחנת שכונות ולא ידע במשך כמה זמן המשיך לפקח על הנאשם לאחר שהגיעו לתחנת המשטרה ולא מה קרה שם (עמ' 26 ש' 2 - 6). הוא כן זכר שמהנאשם נדף ריח אלכוהול ועל סמך זאת אמר שהנאשם היה שתוי (עמ' 26 ש' 22) . רס"ל יעקב אזולאי (עמ' 27 - 32), כתב את הדו"ח ת/7  וזיהה את עצמו בתמונות ת/5א 5-9 הוא זכר את הנאשם ואת התנהגותו הפרועה בניידת (עמ' 28 ש' 1 ואילך) כולל האיומים שאיים עליו והיריקה שירק עליו לכשהתבקש להזדהות (עמ' 28 ש' 16, 25, ועמ' 30 ש' 8). גם רס"ר אזולאי זכר שהנאשם היה שתוי (עמ' 29 ש' 4-6) וגם הוא הודה שהנאשם סרב לשתף פעולה, נכבל כשידיו מאחורי גבו והוכנס לניידת תוך הפעלת כוח (עמ' 30 ש' 14) למרות שגם בניידת המשיך בהתנהגות בלתי מרוסנת, השוטרים לטענתו לא היכו אותו (עמ' 30 ש' 24). גם כדי להוציאו מהניידת לאחר שהגיעו לתחנתה, היה צורך בשימוש בכוח ( עמ' 31 ש' 4) הגם שחלק זה מהאירוע לא תועד לא בדוח ולא בהודעה שמסר נ/1.

הנאשם היה העד היחיד להגנה (עמ' 39 - 47), חזר והודה שנכח במקום, שהיו בו לפחות עוד שלושה אנשים באותה עת. הוא שמע  קול פגיעת הבקבוק במכונית המתלונן, שאותו איננו מכיר, ואת הויכוח שהתעורר עקב כך, תוך הכחשה שהוא זה שזרק את הבקבוק. לטענתו מסר לשוטר את תעודת הזהות שלו מיד כשהתבקש לעשות כן, הדגיש את הפגיעה שנפגע מהעובדה שמכל הנוכחים במקום הוא היחיד שנעצר, ובכך הסביר את סרובו לעלות לניידת. הנאשם תאר אלימות קשה שהשוטרים הפעילו כלפיו ברחוב, בניידת ובתחנת המשטרה, שבה נפגעה הרגל שלו באופן חמור כעולה מתעודה רפואית נ/4 וצילום נ/5 (עמ' 40 , עמ'  41, במיוחד ש'  10). הנאשם הודה, שקודם לאירוע תוך בילוי במועדון שתה משקאות אלכוהוליים אבל הכחיש שהיה שיכור, מה עוד ששכרות לא פוגעת לטענתו בכושר שלו לזכור דברים (עמ' 44 ש' 10 ואילך). למרות זאת בהמשך עדותו חזר בו מהכחשת השכרות והודה שהיה שתוי.

 שאלת חפותו או אשמתו של הנאשם תוכרע על פי מידת האימון שתינתן בגירסת הנאשם לעומת גרסאותיהם של עדי התביעה המתלונן ואנשי המשטרה.

 אין הכרות מוקדמת בין המתלונן לנאשם, ולא הובאה בפני שום סיבה שתצדיק  מסקנה, שהמתלונן העליל עליו עלילה שקרית חסרת ביסוס. המתלונן העיד בפתיחות, הודה שלא ממש ראה את תנועת הזריקה שהנאשם זרק את הבקבוק לעבר מכוניתו, והסברו שבהעדר אופציה אפשרית אחרת, מבססות הנסיבות מסקנה שהנאשם הוא זה  שהשליך את הבקבוק סביר ומשכנע. אלמלא כנותו של העד ורצונו לומר אמת לאמיתה, היה טוען בנחישות שראה בפועל את הנאשם זורק את הבקבוק לעברו. גם אם אצא מהנחה שהעד רק הסיק שהנאשם זרק הבקבוק לעבר מכוניתו ולא ראה את הפעולה בהתבצעה, אין לפקפק באמינות המתלונן, באשר להתנהגות הנאשם בעימות שביניהם, לאחר שעצר את רכבו, ובעימות שבין הנאשם לשוטרים. אני מאמינה למתלונן שמיד לאחר שעצר, הנאשם ניגש אל מכוניתו, שאל אותו למה הוא מסתכל עליו ואיים שיפגע בו, כפי שהעיד בבית המשפט (עמ' 10 ש' 24  ועמ' 11 ש' 15)  פנייתו ואופן דיבורו של הנאשם גרמו למתלונן לחוש מאויים, והניעו אותו להזעיק משטרה. אני מאמינה למתלונן, שעם הופעת השוטרים התנהגותו של הנאשם הוחמרה, והוא סרב להישמע להוראותיהם, איים גם עליהם, והתנהג בפראות שחייבה הפעלת כוח פיסי נגדו  כוח (עמ' 12 ש' 2 ואילך, ש' 13).התנגדותו הפיסית של הנאשם גברה ככל שהשוטרים קרבו אותו לניידת,  וניסו להכניסו לתוכה כפי שהעיד בעמ' 12  16 ואילך),  כולל נשיכה שהנאשם נשך אחד מהם (עמ' 12 ש' 19 וש' 22).

עדות המתלונן משתלבת היטב עם עדויותיהם של השוטרים, שבמסגרת מילוי תפקידיהם כתבו דוחות מפורטים, מהם לא סטו סטיות מהותיות בעדויות שמסרו בבית המשפט. אין לי סיבה לקבל שהשוטרים שהופיעו בפני תקפו את הנאשם בכוונת זדון וללא  סיבה.

ראיות התביעה מציגות תמונה שלמה המתיישבת היטב עם אשמת הנאשם מה עוד, שעדויות התביעה מקבלות חיזוק בדברי הנאשם. הנאשם הודה בנוכחות בקרבת מקום בזמן שהבקבוק התעופף  לעבר מכונית המתלונן, הנאשם הודה שהיה שתוי באותה עת  (ת/ 1 ש' 24, ובפרוטוקול עמ' 43 ש' 27), כמו כן הודה שסרב לעלות לניידת ודרש מהשוטרים לעכב אנשים נוספים (עמ' 40 ש' 15) למרות שלא היתה לו זכות לכך, גם אם הרגיש נעלב ופגוע הגם, שטענת הנאשם, שלא יכול היה להשתולל בניידת כנטען נגדו, משום שהיה אזוק ולכוד בין שני אנשי משטרה באופן שלא איפשר לו חופש תנועה, מסברת את האוזן, היא איננה משכנעת. הנאשם היה נסער מאוד, ולא השלים עם מעצרו. במצב זה ובמיוחד בהיותו שתוי, היתה גם היתה לו אפשרות להשתולל, ולו באמצעות תנועות גוף, בעיטות, נשיכות, יריקות, שריטות, צעקות וכיו"ב, כפי שהעידו השוטרים. כתוצאה מהתנהגותו הבלתי מרוסנת והאגרסיבית של הנאשם נגרמו  לשוטרים פגיעות גוף כפי שהעידו וכעולה מהתמונות, והיה צורך להפעיל נגדו כוח פיסי, שהיה סביר בהתחשב בנסיבות, מבלי שלנאשם נגרמו חבלות חמורות מדי וכעולה מהתעודה הרפואית נ / 4, מאותו תאריך, שאתייחס אליה בהמשך.

טענת הנאשם וסניגורו שאנשים נוספים היו במקום שלא נחקרו, לא נעלמה מעיני. אינני מוצאת שבכך בלבד יש לפגום בראיות התביעה.  התביעה, הרימה  את נטל הראיה הראשוני שמוטל עליה בהביאה את עדיה, ומשכך עבר הנטל לנאשם.

בסופו של הדיון- בית המשפט פוסק ומכריע את הדין על פי מסכת הראיות הכוללת, תוך הסקת מסקנות מה"יש" וה"אין" שבפניו. השיטה המשפטית שלנו בוחנת את דיות הראיות, ואיננה מחייבת להביא את כל הראיות המירביות ואף לא האפשריות . ראו לעניין זה פסק דינו של בית המשפט המחוזי ת"א הרכב בראשות כב' השופט המר ע"פ 70602/03 דיאב ואח' נ. מ. י. תוך הפניה לספרו של כב' השופט קדמי "על הראיות" פוסק השופט המר:

"אין לבוא טרוניה אל הצד שכנגד בשל כך שלא טרח להשיג ראיות או להציג ראיות "טובות" יותר מאלו שהציג בפועל, שדי לו לאותו צד שהציג אותן ראיות שיש בכוחן להרים את הנטל המוטל עליו, אפילו יכול היה, בנסיבות העניין להשיג או להציג ראיות טובות יותר...אי הצגה של ראיות "טובות" יותר - אינו מהווה גורם בעל משקל ראייתי  לחובתו של הנושא בנטל השיכנוע, אלא - אך סיכון שראיות "פחות טובות" לא תספקנה כדי להרים את אותו הנטל....למחדלי חקירה משמעות רק אם הם פוגעים ביכולתו של הנאשם להתגונן, ועלולים לגרום לו עוול או עיוות דין כפיי שנפסק בע"פ [ת"א] 71551/01 חבה נ. מ. י. "

בעניינו- מקובל  עלי, שעדויותיהם של עדים אובייקטיביים נוספים שהיו במקום עשויות היו לעזור להבהרת התמונה. אך העדרם לא גורע, ממשקל הראיות הקיימות. את מחדלה של המשטרה מלאסוף את נתוניהם של עדים אחרים, ניתן להבין במקרה זה גם על רקע התנהגותו של הנאשם, שהצריכה כוחות ומאמץ להשתלט עליו באופן שפגע ביכולת למלא תפקידים נוספים ודאגה לאיסוף נתוניהם של עדים פוטנציאליים בכלל זה.

לסיכום נושא זה - גם אם החקירה  יכולה היתה להיות מלאה ומפורטת יותר, דבר שהיה מקל על  מלאכת הכרעת הדין, אין בכך לפגוע באמינות עדי התביעה. ראוי להתחשב בקשיים שבהם נתקלים שוטרים תוך ביצוע תפקידם ובמיוחד ברגעי התמודדות עם התנגדות אלימה וחסרת מעצורים, של חשודים המסרבים לשתף פעולה. בהעדר מחדלים חמורים, שיש בהם לפגוע בהגנת נאשם, לא נכון לבקר את פעולות השוטרים בשטח, בחוכמה שלאחר מעשה. 

אני מוצא להעדיף עדויות השוטרים, שביצעו תפקידם כדין ותעדו את פעולותיהם  בדוחות שנכתבו בזמן אמת, על עדותו של הנאשם שהיה שתוי (עובדה שאיננה במחלוקת)  ובלתי יציב כעולה מהדוח ת/4 עד כי לא ניתן היה לחקור אותו.

עדותו של הנאשם בבית המשפט,  לא הצליחה לעורר בי ספק בגירסת התביעה להיפך. הנאשם תאר מסכת אלימות הגובלת בהתעללות, שהשוטרים הפעילו כלפיו בזירה, בניידת ובתחנת המשטרה.  במהלך הישיבות שבפני התרשמתי מהנאשם שהוא אדם נבון, מודע לזכויותיו ויודע לעמוד עליהן. ברור לי שאילו גירסת הנאשם היתה נכונה, הוא לא היה עובר על הפגיעות שפגעו בו השוטרים בשתיקה, והיה מזדרז למסור גירסה בהודעה מפורטת, מבלי להמתין עד שיזדמן באקראי לתחנת המשטרה כעבור למעלה מעשרה ימים, וזאת בנוסף להגשת תלונה מידית במח"ש. ובודאי, שכשנחקר ומסר גירסה, לא היה הנאשם מסתפק בהכחשה  גרידא כעולה מת/1, ולא היה ממשיך לכבוש תלונתו באשר לתקיפה החמורה שהוא מייחס לשוטרים.

מקבלת אני שכתוצאה מההתמודדות הפיסית שהשוטרים נאלצו להתמודד עם הנאשם  נגרמו גם לו חבלות. איני מקבלת טענתו שהשוטרים חבלו בו בכוונת זדון ופגעו פגיעה   חמורה מאוד בברך שלו, כפי שהעיד בבית המשפט (עמ' 41 ש' ש' 10 ועמ' 46 ש' 19). טענה זו נדחית לנוכח לנוכח התעודה הרפואית נ/4 ממנה עולה, שהנאשם הובא לבדיקה רפואית בו ביום, והתלונן בפני הרופא על חבלה בפנים בלבד, שגם היא לא השאירה סימנים חיצוניים. אמנם בתעודה נ/4 התייחס הרופא לברך אך לא ניתן להבין מהתעודה מה מהות הפגיעה שאיבחן. אין בכך לרפא את נקודת התורפה בעדות הנאשם, שכן הוא לא ייחס לפגיעה שנפגע בברך ולא התלונן עליה בפני הרופא כפי שמתחייב היה מעוצמת החבלות שהשוטרים חבלו בו, לטענתו  בעדותו בפניי. צילום הרגל נ/5 הוא משנת 2005 ובהעדר תיעוד שיש בו לקשור את המצב הנוכחי לאירועים משנת 2001 אין בפניי חומר המבסס מסקנה באשר לקשר שבין המצב העכשווי  לתאריך הרלוונטי לדיון.

סוף דבר על סמך עדויותיהם המהימנות של עדי התביעה, ודחיית גירסתו של הנאשם, אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעל כל ספק סביר וכנדרש במשפט פלילי שהנאשם איים על המתלונן , ירק על השוטר קובי אזולאי (עמ' 28 ש' 17 ועמ' 29 ש' 7, 9 ונשך אותו, שרט את השוטר מקסים קפלן . וזאת בניגוד לסעיפים 273 ו - 192 לחוק העונשין תשל"ז- 1977

לעומת זאת לא ברור לי למה מכוון האישום ניסיון תקיפה בניגוד לסעיף 375 + 25 לחוק המיוחס  לנאשם בכתב האישום, ומעבירה זו אני מזכה את הנאשם.

ניתן היום י"ב ב אדר ב, תשס"ה (23 במרץ 2005) במעמד הצדדים.