הכרעת דין בתיק פ 2691/05

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה על זיכויה של הנאשמת מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום. אלה נימוקי:

האירוע האלים העומד במרכזו של כתב האישום נושא הכרעת דין זו התרחש בשעות הערב של יום 27.5.04 בפתח דירתם של יוסף ושמחה גווילי (להלן: "המתלוננים"), חמה וחמותה של הנאשמת, בבנין ברח' 142 בר"ג, בעקבות סירובם להיענות לדרישתה לקחת את בנה שהתארח אותה שעה בביתם.

בנסיבות אלה, לגרסת התביעה, פרצה ביניהם תגרה בתוך הדירה, במהלכה נפצעה הנאשמת ונגרמו לה שפשופי עור בזרוע ימין, בקרסול רגל ימין, ונפיחות ושטף דם בבוהן כף שמאל (להלן:"החבלות") (להלן:"החלק הראשון").

אשמת הנאשמת, אליבא דכתב האישום, מתייחסת לאלימות שהתפתחה בהמשך בחדר המדרגות, עת, על פי הנטען, תקפה את המתלוננת בכך שמשכה בשערה, הכתה בראשה עם צרור מפתחות שהחזיקה בידה, והוסיפה ותקפה את המתלונן בכך שדחפה ובעטה בו (להלן:"החלק השני"). כתוצאה מהתקיפה נחבלה המתלוננת ונגרם לה חתך בקרקפת עם דימום קל ושריטה בארובת עין ימין, והיא נזקקה לטיפול רפואי .

קווי המתאר של המחלוקת בין הצדדים

המחלוקת בין הצדדים נסבה, מטבע הדברים, סביב חלקו השני של האירוע. כפירת הנאשמת לא הייתה גורפת של כול העובדות כי אם הצגה שונה של הדברים ומשמעותם. בניגוד לתביעה גרסה ההגנה שאין מדובר בשני אירועים נפרדים, אלא באירוע מתמשך שיש לראותו כמקשה אחת מתחילתו עד סופו, וכול חלקיו קשורים וכרוכים זה בזה בבחינת סובב ומסובב: ראשיתו בתקיפת הנאשמת על ידי המתלוננים וגרימת חבלות המתוארות בכתב האישום, והמשכה במאבק פיזי, או התכתשות, על רקע אותה תקיפה של המתלוננים וסירובם להשיב את בנה, כאשר בסיומה נותרו המתלוננת והנאשמת שתיהן חבולות. לשון אחר. לטענת הסנגורית, התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי החבלה במתלוננת נגרמה כתוצאה יזומה ומכוונת של הנאשמת, או שמא היה תוצאה מסתברת של אותו מגע פיזי שכלל התנגדות פיזית של המתלוננים למסור לה את הילד.

הסדקים שנפערו בתשתית הראייתית שהציבה התביעה לביסוס האשמה

התביעה, כדבר מובן מאליו, הטילה את יהבה על עדותם של המתלוננים, בגורסה כי חרף קיומם של סתירות ופערים מסוימים בין גרסאותיהם, אין הן מהותיות, אלא שוליות וברות הסבר, וככאלה אין בהם כדי לערער או לסדוק את אמינותם. מה גם שגרסתם נתמכת בעדויות של עדי ראיה- שכנים המהווים לה חיזוק. ההגנה לעומתה, הסבורה כי גרסת התביעה נקובה ככברה ואינה אלא קנה רצוץ שלא יוכל לשאת על גבו את מבנה הראיות המט ליפול, הניחה לראיה לפתחו של בית המשפט סל עמוס של סתירות והבדלים בהם נגועות העדויות, בתוכן וביניהן, באופן שלא תצלחנה לשמש יסוד להרשעה בפלילים. למצער, בהצטברותן לכדי מסה כבדה, יש, לטעמה, כדי להקים אותו ספק סביר מכוחו תזוכה הנאשמת. זאת מעבר לתמיהות מתבקשות לגבי אופן חקירת התיק בשים לב לעובדה, עליה אין חולק, שגם הנאשמת נחבלה באירוע. תוצאה, היכולה בנקל להעיד על תגרה או מגע פיזי הדדי שלא ניתן לקבוע בוודאות מי תקף את מי וכיצד.

בחינת עדותם של המתלוננים בבית המשפט, השוואתה עם הדברים שכול אחד מהם מסר במשטרה, וביניהם, מעלה קיומם של סתירות ושינויים יורדי שורשי עניין המעוררים סימני שאלה לגבי אמינות גרסתם. וודאי שיש באלה כדי להעיד על חוסר דיוק בהצגת העובדות לאשורן. אתייחס לעיקריים שבהם, בבחינת מעט המעיד על המרובה.

עדות המתלוננת, הגב' שמחה גוילי

בעומדה על דוכן העדים תארה המתלוננת כיצד התפתח האירוע והוביל לפגיעתה על ידי הנאשמת. לגרסתה, באותו יום, ה- 27.5.04,  התארח בביתה נכדה מאז שעות הבוקר, והיה אמור גם ללון. בשעת ערב, 20:30 בקירוב, התקשרה הנאשמת ומסרה שהיא "רוצה את הילד", משמע, מבקשת כי ישוב לביתו. תשובתה, שהייתה בבחינת סירוב, נומקה בכך שלאחר ארוחת הערב ברוב עייפותו הלך לישון. לפתע, נשמעו דפיקות חזקות בדלת, ובעקבותיהן צעקות רמות של הנאשמת הדורשת בפגיע לתת לה את הילד. הניסיונות שלה ושל בעלה להפיס את דעתה ולהרגיעה לבל תעיר את בנה לא צלחו. להיפך. הנאשמת דחפה את הדלת ובעטה ברגלו של המתלונן, והמתלוננת ניסתה "להפריד ביניהם". לדבריה, נוכחה שהנאשמת נתונה בסערת רגשות עזה, בעוצמה שמעולם קודם לכן, בכול שנות היכרותם, לא חוותה, בלשונה: "היא באה עם עצבים באותו רגע, רואים שהייתה עצבנית מאוד", היא ובעלה יצאו לחדר המדרגות, וכבתגובה על ניסיונה "להפריד ביניהם" תפסה הנאשמת בכוח בשערה ומשכה את ראשה כלפי מטה. ולא רק שלא שעתה לבקשתה כי תרפה, אלא הכתה בראשה עם צרור המפתחות שאחזה בידה, עד שאלה התפזרו על הרצפה לכול עבר. בשלב זה נוכחה שהיא מדממת מראשה. בדיעבד התברר לה שגם עינה נחבלה. לשמע המהומה והצעקות התעורר הנכד בבכי וצעקות ונתקף חרדה שהתבטאה בריצה מבוהלת בין חדרי הבית. בראותו זאת פנה המתלונן לנאשמת באומרו: "אני לא רוצה שהילד יראה את הדבר הזה, תיקחי אותו ותלכי מהר הביתה". לשאלת התובעת שללה המתלוננת בתוקף את טענת הנאשמת לתקיפתה על ידם, ובאותה נשימה הבהירה את מיקומם במהלך האירוע: "...אני הייתי בפנים ובעלי עמד ליד הדלת" (עמ' 4 שורות 15-14). לגרסתה, שכנה מדירה סמוכה שפתחה את דלת דירתה לשמע הצעקות הייתה עדת ראייה לשלב בו משכה הנאשמת בשערותיה בעוד היא צועקת לה לחדול, במילים:" תעזבי אותי, תעזבי אותי".

בבדיקתה הרפואית של המתלוננת נמצאו ממצאים המעידים על חתך בקרקפת בגודל 0,5 ס"מ עם דימום קל ושריטה בארובה ימנית (התעודה הרפואית ת/2) (להלן:"החבלות").

דא עקא, למרות שמדובר באירוע קצר יחסית, פשוט למדי ולא מורכב מבחינה עובדתית, לא הייתה העדה עקבית בגרסתה ונתגלעו בה, כאמור, סתירות שינויים לא מבוטלים, זאת מעבר לתמיהות המתבקשות בשים לב לחבלות שנחבלו שתי הנשים, ולא אחת מהן בלבד. אתחיל דווקא בעובדה האחרונה, שאינה שנויה במחלוקת, קרי, החבלות שנמצאו בגופה של הנאשמת עצמה, ונצפו על ידי השוטר שהגיע לדירתה שעה קלה לאחר האירוע וזימנה למשטרה, וכן על ידי החוקרת שגבתה את אמרתה ת/4, וטרחה לציינן סגוף העדות . לשאלתה הסבירה הנאשמת כי הן תוצאה של תקיפתה על ידי המתלוננת (שם, ע' 10, ש' 4-1, ע' 13, ש' 12-7). להשלמת התמונה, יש לציין, הנאשמת נבדקה והממצאים המתועדים בתעודות הרפואיות נ/5 אכן מלמדים על קיומן של חבלות של ממש, שחלקן נראה היטב בצילום נ/6.

בהקשר זה יש עוד להדגיש, כי למן ההתחלה, קרי, דקות ספורות אחרי האירוע, הייתה הנאשמת עקבית בגרסתה כי הותקפה על ידי המתלוננים, והיא התמידה בה לכול אורך הדרך. אף על פי כן, ולמרות החבלות בגופה והתמונה לאלימות הדדית לכאורה העולה מהעדויות, בשלב הראשון המתלוננים לא נחשדו בתקיפתה, אלא רק כעבור כשלושה חודשים, כשהמתלוננת זומנה למשטרה ונחקרה תחת אזהרה. משמע, מעבר למחדל החקירתי הניכר על פניו, ברי, כי לא ניתן היה לשלול את העובדה שגם הנאשמת הותקפה, ובשלב מסוים גם גורמי החקירה סברו שזהו מצב הדברים, שאלמלא כן לא הייתה המתלוננת מוזמנת לחקירה ונחקרת תחת אזהרה. לעובדה זו נפקות כפולה הפועלת בשני כיוונים: הראשון, המחדל החקירתי נזקף לחובת התביעה ומהווה גורם בערעור גרסתה. השני, לגרסתה הבסיסית של  המתלוננת, לפיה הותקפה על ידי המתלוננים, נמצא תימוכין. למצער, לא ניתן לשלול את האפשרות לתקיפה הדדית.

נקודה נוספת שהינה מהותית להבנת הדברים היא השאלה, האם המתלוננים היו רשאים להחזיק בנכדם בניגוד להסכמת האם, שהיא בעלת הסמכות החוקית, המוסכמת על הכול. התביעה סברה שהנושא אינו רלבנטי, ואין דעתי כדעתה. נושא זה הוא בר נפקות לעניין הלך הנפש שליווה את תגובתם של המתלוננים לדרישתה, כמו גם להלך הנפש שליווה את הגעת המתלוננת לדירתם. לשון אחר. ברור בעליל שלא הייתה למתלוננים באותו ערב זכות לסרב לבקשת הנאשמת, והם עשו כן בניגוד לדרישתה המפורשת שהילד יחזור לביתה, כשהם מתעקשים להמשיך ולארח אותו בדירתם כנגד רצונה. לא היה כול מקום לטעות בנחישותה וגם לא בכעסה, נוכח הדפיקות החזקות בדלת, הרמת קול וההתנהגות העצבנית, וחרף זאת הגיבו בסירוב עיקש מלווה בכעס כלפיה ובטענות על שהיא משנה סדרים, ומקשה עליהם ועל הילד. בתגובה התנהגותית ומילולית זו נשתל גץ האלימות שהוצת תוך דקות ספורות. אין גם ספק, כי במקום נוצרה סיטואציה טעונה שגם המתלוננים, ולא רק הנאשמת, היו שותפים ליצירתה. מכאן, שהגרסה של תקיפה הדדית, בה אוחזת ההגנה, אינה משוללת יסוד. מה עוד, שבאבחנה מהם ניתן לקבוע כי הנאשמת לא הגיעה למקום כשהיא טעונה מלכתחילה בכוונת תקיפה, אלא בכוונה לקחת את בנה.

ועתה לעיקרם של אותם פגמים בעדויות המתלוננים בדמות אי דיוקים, שינויים וסתירות, שגם התביעה הייתה ערה לקיומם, המחלישים את חוסן גרסתם ומערערים את יסודותיה. אעמוד על מקצתם.

וראשית לשאלה העמדת במוקד הדיון מה בדיוק ארע בזירת האירוע.

כאמור, כתב האישום מחלק את האירוע לשניים. החלק הראשון, עניינו בתגרה שפרצה בדירה בין כול המעורבים במהלכה נפצעה הנאשמת. החלק השני עוסק בתקיפת הנאשמת את המתלוננת וחבלתה. דע עקא, שלא זו התמונה העובדתית העולה מעדויות המתלוננים.

בעדותה הראשית, בה אמורה הייתה המתלוננת לשחזר את האירוע מתחילתו עד סופו, נשמט משום מה לחלוטין החלק הראשון, כלא היה, ולא נמצא זכר לאותה תגרה ההדדית במהלכה, גם אליבא התביעה, נפצעה הנאשמת. מגרסתה בבית המשפט מתגבשת תמונה שונה לחלוטין, ולפיה הנאשמת הגיעה לדירה, הלמה בחוזקה על הדלת ודרשה בצעקות את בנה, וכשהיא ובעלה ניסו לדבר על לבה להותירו במיטתו ישן הגיבה באלימות פיזית ותקפה את המתלונן: "..אני מנסה להסביר לה שהיל ישן, והיא דחפה את הדלת ונתנה לבעלי בעיטה ברגל..."(עמ' 5 לפרוט' ואילך). כפי שניתן להיווכח, העדה מתעלמת לחלוטין מחלק זה של השתלשלות הדברים, לרבות פציעתה של הנאשמת, שאינה נתונה בספק, ואותו דפוס מאפיין גם את תשובותיה בחקירה הנגדית. רוצה לומר. גם אל מול שאלות נוקבות של הסנגורית העדיפה העדה להמעיט מהפגיעה ולהציגה כתוצאה מקרית ושולית בעוד חבלתה הייתה מכוונת:

"ש. איך את מסבירה שנמצאו עליה חבלות  בידיים וברגליים ונפיחות

ת. יכול להיות כשהתגוננתי שרטתי אותה לא בכוונה...".

אותה תמונה מצטיירת מעדותו של המתלונן, המתאר אומנם סיטואציה של התכתשות הדדית אך היא מתייחסת דווקא לחלק השני של האירוע בעוד החלק הראשון אינו מופיע כלל בגרסתו: "בלילה דפקו בדלת והגיעה הנאשמת והיא רצתה את הנכד...הסברתי לה שכבר מאוחר....ובקשנו שהיא תניח לו הלילה. היא אמרה לא בשום פנים ואופן ורצתה לקחת אותו. היא דברה איתי. פרץ ויכוח גם עם אשתי שהייתה ליד הדלת. תוך כדי ויכוח היו דחיפות. היא דחפה אותי פעם ראשונה, דחפתי אותה בחזרה, כמובן. גם אשתי התחילה להתערב וזה, ואני ראיתי על הפנים של אשתי דם, כולה דם. אני לא יודע מה גרם לדימום" (פרוט' ' 16-14) .