הכרעת דין בתיק פ 2690/03

בפתח הכרעת הדין ובטרם אפנה לניתוח הראיות אקדים ואומר, כי החלטתי לזכות את הנאשמת מעבירת האיומים באישום השלישי, וכן, מהאישומים החמישי, השישי, השמיני והתשיעי, מחמת הספק. הנימוקים מפורטים בהתייחס לכול אחד מהאישומים.

התיק שבפני אינו רגיל ולא שגרתי, במיוחד בהיבט של הנאשמת- אישיותה והתנהגותה, ובמידה לא מבוטלת גם באספקט של אופן השתלשלות הדברים והתנהלותם מבחינת ההליך הפלילי. שני הנושאים נוגעים לנאשמת, הם קשורים זה בזה ובני נפקות, גם מבחינה ראייתית, להכרעת הדין, ועל כן, מן הראוי לדון בהם. ואפתח בנושא השני.

כתב האישום המקורי שהוגש נגד הנאשמת היה רחב יריעה והתפרס על פני תשעה אישומים, בהם יוחסו לה שורה של עבירות אלימות, וביניהן, איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן:"חוק העונשין"), היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין, וכן, הטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב - 1982 (להלן:"חוק הבזק").

האישומים מתייחסים למספר אירועים שונים ונפרדים, אך בעלי מאפיינים דומים, שהתרחשו במהלך  אוגוסט- ספטמבר 2001, והיו תולדה של מערכות יחסים בעייתיות בין הנאשמת לשכניה ובינה לבין קרובי משפחתה. שלושה מתוכם: הראשון השני והרביעי, מתייחסים לעבירות שבצעה הנאשמת כלפי אחת משכנותיה לבניין בו היא מתגוררת ברחוב לוינסקי 20 בת"א (להלן:"הבניין"), בשם לריסה גופמן (להלן:"לריסה"). בשלושת האישומים הללו הואשמה הנאשמת בגרימת נזק לעציצים של לריסה, איומים כלפיה ובהטרדתה.

האישום השלישי מתייחס ללריסה ולשכנה נוספת. על פי הנטען באישום זה, ביום 29.8.01 בשעה 17:30, בבנין, פגעה הנאשמת במזיד בעציצים של לריסה שהיו מוצבים בפתח דירתה, בכך ששברה אותם. לריסה הזמינה אנשי משטרה ובנוכחותם, בחדר המדרגות של הבניין, הוסיפה ואיימה עליה, באומרה לה, כי תשחט אותה. אותה עת נכחה בחדר המדרגות שכנה אחרת, אסתר קרבצ'וק (להלן:"אסתר"). לגרסת התביעה, באותן נסיבות התנפלה הנאשמת גם עליה ותקפה אותה בכך, שהכתה אותה בכתפה השמאלית ובפניה. שוטרים שהוזעקו למקום עצרו את  הנאשמת, ובעודה יושבת ברכב משטרתי, ומאוחר יותר בתחנת המשטרה, איימה על אסתר באומרה לה: "תראי תראי מה אני אעשה להורים שלך", תוך שהיא ממחישה את איומיה בתנועת שחיטה עם ידה לרוחב גרונה. בהמשך בתחנת המשטרה, איימה הנאשמת, על פי הנטען, בפגיעה בשכנה אחרת, סטפני אולמנו, כי תשחט גם אותה  כשהיא מדגימה איומיה באותה תנועה.

האישום החמישי מתייחס לתקופה  בת שלושה חודשים ועד לתאריך 2.9.01, במהלכה, טוענת התביעה,  מדי יום, מספר רב של פעמים, התקשרה הנאשמת לטלפון בביתו של גיסה דוד פרוסיק (להלן: "דוד") ברחוב המחרוזת 8 בתל אביב, ואיימה עליו כי תפגע בו ובמשפחתו ותרצח אותם.

עניינו של האישום השישי בתקופה של חודשיים ועד לתאריך 4.9.01, במהלכה, לגרסת התביעה, התקשרה הנאשמת בתדירות גבוהה לביתו של יהודה קרבצ'וק בראשון לציון (להלן:"יהודה"). באותן שיחות איימה הנאשמת, לפי הנטען, בפגיעה בגופם של הורי אשתו, המתגוררים בשכנות עם הנאשמת, באומרה לו, כי תכה את הורי אשתו ותשבור להם את העצמות.

בשני אישומים  אלה מייחסת המאשימה לנאשמת עבירות של איומים והטרדה.

עניינו של האישום השביעי באירוע שהתרחש בבניין בשעות אחר הצהריים של יום  4.9.01, בו, על פי הנטען, תקפה הנאשמת את לריסה בכך, שהכתה אותה בזרועותיה.

האישום השמיני מפרט אירועים שהתרחשו מיום 12.8.01 ועד ל- 27.8.01. בפרק זמן זה, לגרסת התביעה, מדי יום ולילה, התקשרה הנאשמת לטלפון של זוהר קצרי (להלן:"זוהר") הנשוי לאחייניתה, בביתו בהוד השרון, ואיימה עליו כי תרצח אותו ואת אשתו.

עניינו של האישום התשיעי באירועים שהתפרסו על פני שבועיים ועד לתאריך 2.9.01. לגרסת התביעה, באותה תקופה, מדי יום, מספר פעמים ביום, התקשרה הנאשמת לביתה של אחייניתה עפרה פריסק (להלן:"עפרה"), ברחוב המחרוזת 8 ביפו, ואיימה עליה בזו הלשון: "את לא תחיי היום, אני אגמור לך את החיים, תהיי יתומה, לא תהיה לך משפחה, אני אהרוס לכם את החיים, ההורים שלך לא יחיו".

גם שני האישומים האחרונים מגבשים, על פי כתב האישום, עבירות של איומים והטרדה.

הנאשמת כפרה באשמה וטענה כי בחלק מהמקרים הדברים היו שונים בתכלית, והאחרים אינם כפי תיאורם בכתב האישום. היא הסבירה את הרקע לאירועים הנוגעים לשכניה, בסכסוך ארוך, עכור ומר שבמהלכו פעלו נגדה ועשו יד אחת וכול שניתן כדי להתאנות לה. לגרסתה, לא היא זו שנקטה באיומים כלפיהם, אלא הם אלה שמיררו את חייה ואת חיי אמה (להלן:"האם" או "הסבתא"), שהתגוררה עמה באותה דירה והייתה נתונה להשגחתה וטיפולה המסור בשל מצבה הסיעודי. לטענתה, לא היה בדבריה כדי להפחיד דיירי בניין שלם, אם כי לא הכחישה שפנתה ללריסה בסגנון לא יאה, אך רחוק אלפי מילין מהטענות כי ייחלה למותה ולמות בני משפחתה ונקטה נגדם לשון איומים מפורשת. הפגיעות והעלבונות מהם סבלה, לדבריה, פגעו קשות גם באמה, וחרף תחינותיה ובקשותיה כי יחדלו ממנהגם, המשיכו שכניה להציק לה. לגרסתה, פנתה למשטרה בתלונות חוזרות ונשנות על התנכלויות כלפיה מצד אסתר ובעלה יהודה, ובתגובה התלוננו השניים נגדה. בנוסף טענה, כי מעולם לא תקפה את אסתר. בהתייחסה לרקע ההטרדות הטלפוניות כלפי בני משפחתה וקרוביה, לא הכחישה הנאשמת כי אכן ביצעה שיחות טלפוניות אליהם. ברם, לדבריה, עשתה זאת רק לאחר שנזקקה נואשות לעזרתם בטיפול באמה, ובקשתה לסייע לה לא נענתה ונתקלה בקיר אטום. בצר לה וברוב ייאושה חזרה והפצירה בהם, פעם אחר פעם, להושיט לה יד, אך הם בחרו להתחמק ממנה, ולהותיר על כתפיה את העול הכבד מנשוא של הטיפול באם. להשקפתה, מעשיה אינם נגועים בהטרדה פלילית, אלא מהווים מימוש זכותה לדרוש מקרוביה לחלוק באחריות .

אישיותה של הנאשמת, חריגותה וייחודה הינם נתונים רלבנטיים ובעלי חשיבות להערכת העובדות, ובמיוחד לנושא העומד במרכז המחלוקת- התנהגותה בפרשה המתוארת בכתב האישום. במהלך ניהול המשפט נמצא ביטוי לאופייה ותכונותיה בהתנהגותה ובתגובותיה, ובית המשפט נחשף אליהן לכול אורך הדיונים: החל מהשלבים הראשונים של תגובותיה להחלטה על מינוי סנגורים מטעם הסנגוריה הציבורית, עובר לחקירתם של עדים התביעה וכלה בעדותה מעל דוכן העדים.

להתרשמות בית המשפט מדובר באשה אינטליגנטית, וורבלית, אך יוצאת דופן בהרבה מובנים, ובעלת סיפור חיים לא שיגרתי. קשת יום, קיצונית, עקשנית, כואבת  ומרירה. יחסיה עם בני משפחתה מורכבים, טעונים ובעייתיים. הם עזבוה לנפשה להתמודד לבדה, במשך שנים, בכוחותיה הדלים,עם העול הכבד מנשוא של דאגה וטיפול באמה הסיעודית, והתנכרו לחובתם, למצער המוסרית, לתת כתף בטיפול באם הסיעודית ולהיות לה לעזר. בעניין זה, היא למעשה ננטשה על ידי בני משפחתה שהתנערו ממנה, ובחרו להתחמק מקשר או מחויבות כלשהי. מעבר לכך, החיים לא האירו פנים לנאשמת, ולאורך השנים חוותה מצוקה אישית וכלכלית לא מבוטלת. על רקע זה נוצרו מתחים, והתעוררו בלבה כעסים וטרוניות שהובילו לתגובותיה הקשות, לעיתים, לא פרופורציונאליות, מציקות וטורדות, שלא תמיד נעשו בשפה ובטון נאים. לא מן הנמנע, כי גם עוררו בקרוביה אי נוחות מחמת ייסורי מצפון. תלונותיהם במשטרה התגבשו בסופו של דבר לחלק מהאישומים שבכתב האישום. גם יחסיה עם שכניה סבלו מבעיות שהתדרדרו לתלונות, והניבו את יתרת האישומים.

תכונות אופי אלה מצאו ביטוין, כאמור, גם בהליך הפלילי, וראוי לעמוד על כך בקצרה.

עוד בטרם החל שלב ההוכחות הוחלפו בתיק שלושה סנגורים ציבוריים שונים, זאת  הואיל והנאשמת סירבה לשתף עמם פעולה, לא לפני שהטיחה בהם האשמות שונות ומשונות על חוסר מקצועיות וקולגיאליות, כביכול, עם התביעה והמשטרה, וקבלה על ייצוג כושל וחסר נאמנות הנוגד את האינטרסים שלה, וחזרה והודיעה כי לא תשתף עמם פעולה. לא פעם הגיעו הדברים לביטויי כעס ועוינות ממש ויצרו שסע לא ניתן לגישור, ובית המשפט נאלץ לשחרר סנגורים מייצוגה. בתוך כך, אף העלתה טענות קשות, גם נגד בית המשפט עצמו, ברוח הדברים שנטענו על ידה נגד הסנגורים, תמיד בכעס, לעיתים בלשון בוטה ומשתלחת. עתירת ב"כ הסנגוריה הציבורית לשחררם מייצוגה נדחו בשל התרשמות בית המשפט, כי חרף הקשיים שהציבה בדרכם והעדר שיתוף פעולה מוצהר, לא ניחנה הנאשמת ביכולת או כישורים לנהל את משפטה בכוחות עצמה. בסופו של דבר, נרתם עו"ד שמחוני למשימה, ולמרות הבעיות והקשיים השכיל לעמוד בה עד תום ההוכחות.

ברם, הטלטלות בתיק לא הסתיימו רק באי שיתוף פעולה מופגן וסיסטמטי מצד הנאשמת עם כול אחד מעורכי הדין שמונו על ידי בית המשפט, שנדחו על ידה באופן גורף, אלא גם בקושי בזימונם של עדי תביעה מרכזיים לעדות: כך למשל, לריסה לא התייצבה לעדות, ובהמשך סירבה להעיד בבית המשפט, ועדה נוספת, סטפני אולמנו, לא אותרה. כתוצאה מכך, בעיצומה של פרשת ההוכחות, בקשה התביעה ביטול האישומים הראשון, השני, הרביעי והשביעי, בקשה שמשמעותה בשלב זה של הדיון זיכוי הנאשמת מאישומים  אלה, ובהתאם ניתנה הכרעת הדין לפיה זוכתה הנאשמת, כאמור (ראה הכ"ד מיום 22.11.06).

כך בסופו של יום, מתוך תשעה אישומים נותרו לפליטה חמישה: השלישי, פרט לסיפא שנמחק קודם לכן, החמישי, השישי, השמיני והתשיעי, ובהם תעסוק הכרעת דין זו.