הכרעת דין בתיק פ 266/02

1.         תמצית הכרעת הדין:

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם אני מורה להרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם: חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף  392 (1) + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "חוק העונשין").

2.         כתב האישום:

בכתב האישום, הואשמו הנאשמים כי ביום 14/5/02 בסמוך לשעה 21:30, במסגרת קטטה בכפר מוסמוס, תקפו את אחמד שרקאווי- המתלונן. נאשם מספר 1 תקף את המתלונן בפניו באמצעות סכין חיתוך יפנית מימין וגרם לו לחתך במצחו מקצהו הימני ועד לאוזנו הימנית. נאשם מספר 2 הואשם כי הכה  את המתלונן בגרזן בעכוזו מצד שמאל וגרם לו לפצע עמוק. הנאשמים הואשמו כי גרמו למתלונן לחבלה בכוונה מחמירה כמשמעה בסעיף 329(א)(1) + סעיף 29 לחוק העונשין.

3.         העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

אין חולק כי נאשם מספר 1 נכח באירוע הקטטה. עוד מסכימים הצדדים כי הוא זה אשר דקר את המתלונן בפניו. הנאשם אף  הודה בכך בעדותו בבית המשפט מיום 9/6/04 . הדבר עולה גם מעדותו של המתלונן ומחלק ניכר של שאר העדויות אשר הובאו בפני בית המשפט.

4.         תמצית המחלוקת בין בעלי הדין:

בין הצדדים קיימות הן מחלוקות עובדתיות הן מחלוקות משפטיות. המחלוקת המרכזית הנה אשמו של נאשם מספר 2. נאשם 1 טען כי הוא זה שדקר את המתלונן בעכוזו, ולמעשה ביקש בעדותו כי בית המשפט יטיל עליו את מלוא האחריות לכל הפגיעות במתלונן. נאשם מספר 2 טען כי  בעת אירוע הדקירה הוא היה בביתו או בחצר ביתו. המחלוקת הינה האם נאשם מספר 2 הוא זה אשר דקר את המתלונן בעכוזו. עוד חלוקים הצדדים לגבי השתלשלות האירועים והנסיבות אשר הובילו לקטטה שבה נדקר המתלונן. 

שאלה נוספת הינה האם מעשיו של נאשם מספר 1 היו בבחינת " הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י' לחוק העונשין? לטענת ההגנה הנאשם נקט באמצעים כשירים בהתאם לחוק כדי להגן על עצמו ועל משפחתו מפני התקפת המתלונן.

5.         הערות כלליות לראיות:

            כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה. למעשה כפי שעולה מהעדויות והראיות שהוצגו בפני בית המשפט התרחשה במקום האירוע קטטה המונית, ספונטאנית, בה השתתפו אנשים רבים. על אף שמרבית עדי התביעה הינם קרובי משפחה של המתלונן, מצטרפות אל עדויותיהם עדויות אחרות וראיות נסיבתיות אובייקטיביות.

            יש לציין כי גם בעדויותיהם של עדי התביעה עלו סתירות ותוספות ביחס לעדויותיהם במשטרה, עם זאת, ניתן לייחס חלק מאלה לעובדה שמדובר באירוע המוני ומרגש. נסיון החיים והמשפט הוא שבאירועים מסוג זה רואים עדים שונים את ההתרחשות מזויות ראיה שונות ובהתאם גם עדויותיהם מתארות את ההתרחשויות תוך שימת דגש לפרטים שונים, ולכאורה סותרים. ההלכה לענין זה היא כי:

"בעדויות על קטטה רבת משתתפים כזאת אין לצפות לכך שלא תהיינה סתירות בפרט זה או אחר, כאשר העדים חזו במחזה מרגש  המתחולל לנגד עיניהם במהירות וקשה לאדם לשחזר לאחר מכן את מהלך הקטטה על כל פרטיה, ומה גם שכל עד רואה את האירועים מזווית ראייה שלו..."

ראה: ע"פ 564/78 פאוזי שחאדה נ' היועמ"ש, פ"ד לג(3) 77.

            כפי שיפורט, ומבלי להתעלם מההבדלים שבין גרסאות עדי התביעה, מציגים עדי התביעה גירסה אחידה ואמינה בכל הנוגע לפרטים המרכזיים של האירוע ועדותם מוכיחה את השתלשלות האירועים כפי שהם מפורטים בכתב האישום. לעומתם - גרסת עדי ההגנה אינה אמינה. גרסתם של הנאשמים היא גרסה כבושה שלא בא כל הסבר לכבישתה, ומכאן גם העדר אמינותה. בגרסאות עדי ההגנה סתירות מהותיות המצביעות על נסיון לתאם עדויות באופן שיטיל את כל האחריות על נאשם 1 ויוציא את נאשם 2 מתמונת ההתרחשות.

נפרט להלן את עיקרי העדויות.

6.         עדויות התביעה:

עדות המתלונן: (החל מעמוד 4 לפרוטוקול)

בעדותו בבית המשפט ביום 9/12/04, טען המתלונן כי ביום האירוע, שהה בביתו בעוד שאחיו - מחמוד, ירד לקנות "מעאסל לנרגילה". לאחר מכן חזר מחמוד ויצא בשנית עם בן-דודו. לדברי המתלונן, ראה אביו כי מחמוד עצבני ולכן שלח את המתלונן אחריו לוודא שהוא לא יגרום לבעיות (עמוד 5 לפרוטוקול).