הכרעת דין בתיק פ 2605/06

בפתח הכרעת הדין אני מודיע לצדדים שהחלטתי לזכות את הנאשמים מכל המיוחס להם בכתב האישום.

1. ביום 27/8/06 הוגש נגד הנאשמים בבית משפט זה כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של ציד חיית בר מוגנת, ציד ללא רשיון ציד, ציד בלילה, ציד בסינוור, ציד במלכודת והחזקת חיית בר מוגנת, עבירות על החוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955, וכן על תקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו-1976 .

2. בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 10/11/05 בשעה 20:00 נמצאו הנאשמים ברכב בחניון נחל שרך, כשברשותם מלכודת ללכידת דורבנים ובתוכה קוץ דורבן וכן - מקל, סכין וזרקור. נטען שהנאשמים הגיעו לשטח במטרה לצוד דורבנים, שהינם חיית בר מוגנת, באמצעות האמצעים שברשותם, וזאת ללא היתר ומבלי שהיה ברשותם רשיונות ציד.

3. מטעם התביעה העידו שלושה עדים, ומטעם ההגנה העידו שני הנאשמים.

4. עד התביעה מר מיכאל בן נעים, שהינו שוטר מג"ב, העיד שביום הנטען ראה רכב בצידו של כביש צר וסלול המוביל לחניון נחל שרך,  ובו שני הנאשמים. המדובר בשעת חושך, על כן התעורר חשדו, שמא הגיעו למטרה בלתי חוקית. שני הנאשמים הזדהו בפניו, ובחיפוש ברכב מצא על המושב האחורי כלוב ובתוכו מלכודת לחיה, ומתחת למושב הנהג מצא אלה וסכין מטבח גדולה. העד חשד שהמדובר בציד לא חוקי, והזמין למקום את מר און ולנסי, שהוא פקח שמורות הטבע.  בחקירתו הנגדית אישר העד שראה את רכב הנאשמים בנסיעה, ולבקשתו הרכב נעצר.

5. עד התביעה השני שהעיד היה מר און ולנסי, פקח שמורות הטבע, שהגיע למקום המצאם של שני הנאשמים לבקשת השוטר בן נעים, ובדרך הזעיק למקום את מר משה דאודי, שהוא פקח מתגבר בשמורות הטבע. לדברי העד, עם הגיעו למקום ראה את שני הנאשמים ואת רכבם, ובצידם היתה מלכודת דורבנים ובתוכה תפוח אדמה. העד צילם את הרכב ואת המלכודת. העד טען שהמדובר בתקופה בה פעילות הדורבנים גבוהה ומתבצע ציד באיזור הנ"ל, כאשר הציידים משתמשים בכלים שנמצאו ברשות הנאשמים. העד אישר, שבחיפוש נוסף שנערך ברכב, נמצא קוץ של דורבן, וכשנשאל הנאשם אודותיו השיב, שאינו יודע הכיצד הגיע הקוץ לרכב. העד לא צילם את קוץ הדורבן, ולא את האלה, הסכין והפנס. העד חקר את הנאשם 1, והודעתו הוגשה. כן הוגשה באמצעות עד זה מפת האיזור, לפיה רואים שהשטח בו נמצאו הנאשמים הינו סמוך לשמורת הטבע נחל שרך. לדברי העד, ישנה סבירות שגם בתוך החניון יימצאו דורבנים, ולא רק בתוך השמורה.

6. עד התביעה האחרון היה מר משה דאודי, פקח שמורות הטבע, שהגיע למקום לבקשת מר און, שם ראה את הנאשמים, מלכודת ובתוכה פתיון, סכין ואלה. העד חקר את הנאשם 2, והודעתו הוגשה לבית המשפט.

7. מטעם ההגנה העידו, כאמור, שני הנאשמים. הנאשם 1 אישר שנהג ברכב ביום ובמקום הנטען, כאשר באותו היום יצא מביתו בשעות 15:00 או 16:00, לשם טיול יחד עם חברו, הנאשם 2, כמנהגם מדי שבוע. לטענתו, מצא את המלכודת בצד הכביש בכפר חורפיש, ולקח אותה עימו בכדי להשתמש בה היות ויש בביתו חיות רבות. הנאשם 1 טען שלא ידע שהמלכודת משמשת לציד דורבנים. בנוגע לסכין טען נאשם זה, שהיא משמשת אותו בעזרה לדודו שהינו בעלים של חנות פירות וירקות. האלה משמשת אותו, לטענתו, להגנתו העצמית, והזרקור - למקרה של תקר בגלגל או תקלה אחרת ברכב, וכי כל אדם מחזיק ברכבו זרקור. הנאשם כפר במציאת קוץ הדורבן ברכבו, בהסבירו שאת הרכב רכש כמה ימים לפני כן, ברמזו שייתכן והקוץ היה ברכב עוד בטרם רכישתו. לשאלת בית המשפט ענה הנאשם, שלא ידע כי השביל מוביל לשמורת טבע, אך ידע שיש במקום חניון עם ספסלים.

8. הנאשם 2 אישר את גרסת הנאשם 1 בנוגע ליציאתם לטיול באותו היום. נאשם זה טען שהמלכודת נמצאה על ידי הנאשם 1 במהלך נסיעתם, ונלקחה על ידו היות ובבעלותו תרנגולות. לטענתו, אינו יודע מה זה דורבן, וכי לא ראה את הזרקור והסכין. לשאלת התובע בחקירה הנגדית " את קוץ הדורבן ראית?" ענה הנאשם " כשהראו לי אותו".

9. ב"כ המאשימה הגיש לתיק בית המשפט תעודות ציבור בדבר העדר רשיונות ציד לנאשמים, תעודות ציבור בענין שרשרת הראיות באשר לקוץ הדורבן וחוות דעת מומחה באשר לקוץ הדורבן.

10. למעשה אין מחלוקת בתיק זה בנוגע להימצאות הנאשמים במקום הנטען בכתב האישום, ואין מחלוקת בנוגע להימצאות הציוד הנטען ברכבם, למעט קוץ הדורבן. השאלה שיש להכריע בה היא, האם הימצאות הנאשמים בשעת חושך בשביל המוביל לשמורת טבע, בתקופת ציד דורבנים, כאשר ברשותם מלכודת, סכין, אלה, זרקור וקוץ דורבן, המהווים ציוד לציד דורבנים, מספיקה לשם הרשעתם בכל העבירות שצויינו בסעיף 1 לעיל.

11. ב"כ המאשימה טען שדי בראיות הנ"ל לשם הרשעת הנאשמים בכל המיוחס להם, כאשר בסוף דבריו ציין שישנה פסיקה של בתי המשפט השונים, שהרשיעו במקרים דומים. לשם קבלת הפסיקה והשלמת סיכומי הצדדים, דחיתי את המשך הדיון, ואכן הוגשו לי שלושה פסקי דין, שעל פניו נראה כי המדובר במקרים שונים - באחד (ת.פ. 2311/00 - שלום בית שאן) הודה אחד הנאשמים שהגיע למקום במטרת ציד דורבנים וזאת בכדי לסייע לו להוליד ילדים, כטענתו. בפסק הדין האחר (ת.פ. 4114/05 - שלום חיפה) נתפס ברכב הנאשמים דורבן שחוט, ובפסק הדין האחרון (ע"פ (נצרת) 1201/05 - מחוזי נצרת) התוודו הנאשמים בפני עדי התביעה בציד הדורבנים. המקרה שבפניי שונה מכל שלושת המקרים הנ"ל, בכך שהנאשמים כפרו הן בפני חוקריהם והן בבית המשפט במיוחס להם, ונתנו הסבר להימצאם במקום הנטען; הבדל נוסף נעוץ בעובדה, שבמקרה שבפניי לא נמצאו דורבים שנצודו באותו היום, אלא קוץ של דורבן שייתכן ובעליו נצוד שנים קודם לכן.

12. הנאשם 2 טען, שאמנם המלכודת נמצאה במהלך נסיעתם באותו היום, ונלקחה ע"י הנאשם 1, אך לא ידע על קיום יתר הציוד ברכב. עדי התביעה אישרו שקוץ הדורבן נמצא על השטיח, כלומר בתחתית הרכב, והסכין והאלה נמצאו מתחת למושב הנהג, כך שעולה למעלה מספק סביר שמא הנאשם 2 אכן לא ידע על קיומם של אלה ברכב.

13. הנאשמים היו בנסיעה על כביש סלול כאשר נתבקשו לעצור. אין המדובר בשביל בתוך שמורת טבע, אלא בשביל המוביל לחניון. עד התביעה מר בן נעים טען, שעל המושב האחורי מצא כלוב ובו מלכודת לחיה. עיון בת/1 מראה שהמדובר בכלוב ובו תפוח אדמה ולא מלכודת, וכך גם אישר עד התביעה מר און. הכלוב צולם ע"י מר און, ואולם לא נעשה כל צילום לאלה, לסכין, לזרקור ולקוץ הדורבן. כל המוצגים לא הובאו ולא הוצגו בבית המשפט, למעט קוץ הדורבן.

14. שני הנאשמים העידו באופן עקבי, ודבריהם בבית המשפט לא סתרו את גרסתם בפני חוקריהם. ההסבר שניתן על ידי הנאשם 1 להימצאות הציוד הנטען הוא הסבר היכול להתקבל, ודי באפשרות נכונותו בכדי לעורר בי ספקות בנוגע להרשעתו. הנאשם 2 היה נוסע ברכב, ודבריו שלא ראה את הציוד הנטען, למעט המלכודת, הם סבירים, לאור המקום בו נמצא הציוד.

15. נראה לי שהשוטר מר בן נעים מיהר עת דרש מהנאשמים לעצור במהלך נסיעתם על כביש סלול המוביל לחניון, שהרי לפי דבריו הוא:  " הדרך שהם נכנסו היא דרך ללא מוצא ואין להם מה לעשות שם " ( עמ' 5 לפרוטוקול ) ומכאן שאין לנאשמים כל דרך לעזוב את המקום מלבד החזרה מאותה הדרך בה נכנסו. היה על השוטר לתצפת לעבר הנאשמים עד הגיעם ליעדם, שמא אכן הגיעו בכדי לשבת על אחד הספסלים בחניון, ותו לא, או שהחלו בפעולות מפלילות כגון הורדת הציוד מהרכב כהכנה לקראת תחילתו של ציד. נמהרותו של העד פגעה ביכולת הנאשמים להתגונן, שהרי סבלנותו יכלה להוכיח את חפותם או את אשמתם, והעדר סבלנותו מנעה מהם את האפשרות להתגונן כראוי כשם שמנעה מהתביעה את האפשרות להוכיח את אשמתם. נזק ראייתי זה, שנגרם כתוצאה מהתנהגות עד התביעה מר בן נעים, הוא נזק בלתי הפיך, ודי בכך בכדי להורות על זיכוי הנאשמים. ייתכן והנאשמים התכוונו לבצע צייד דורבנים, כנטען, אך אין די באפשרות סבירה זו בכדי להרשעים בפלילים, שהרי כלל ידוע הוא, שאין להרשיע אלא מקום שהראיות אינן מותירות כל ספק סביר, ובמקרה זה נותר בלבי למעלה מספק סביר בדבר אשמתם.

16. סוף דבר קובע אני, שלא עלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתם של שני הנאשמים במידה הדרושה בפלילים, ואני מורה על זיכויים מחמת הספק.

לבקשת הנאשמים - אני מורה על החזרת הזרקור, סכין ואלה לנאשמים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מהיום.