הכרעת דין בתיק פ 2547/02

א.        רקע

הנאשם הודה בעובדות כתב אישום מתוקן, בכך שניסה לתקוף שוטר, זאת בגין אירוע מיום 17.6.02 בתחנת המשטרה עיירות. על פי עובדות כתב האישום, ניסה הנאשם בתאריך הנ"ל בתחנת המשטרה עיירות, "לתקוף את השוטר רס"ב יהודה עוז שלא כדין בכך שניסה להכותו". הוראות החיקוק בהן הורשע הינן ניסיון הפרעה לשוטר, עבירה לפי סעיף 275+25 לחוק העונשין תשל"ז 1977.

במסגרת ההסדר שבין הצדדים, שנערך עוד בפני עמיתי כב' השופט טהר לב, נשלח הנאשם לשירות המבחן לצורך קבלת חוות דעת בענינו, תוך שהצדדים הסכימו, כי ככל שתהיה חיובית, יאומצו המלצותיו, היינו הנאשם לא יורשע ואך יפצה את השוטר בסך 1,500 ש"ח, וככל שיהיה שלילי - יטענו באופן חופשי לעונש.

בין לבין הועבר התיק לטיפולי, תסקיר שירות המבחן הונח על שולחני והצדדים טענו טיעוניהם.

ב.         חוות דעת הגורם הטיפולי

תסקיר שירות המבחן שהונח על שולחני אינו חיובי. לא אפרט את האמור בו ואך אציין כי השירות מתרשם לסיכון למעורבות נוספת בפלילים, אי לקיחת אחריות על העבירה שבוצעה על ידו ואף לא על עבירות קודמות הרשומות במרשם הפלילי לחובתו. בנסיבות אלה, לא בא השירות בהמלצה טיפולית ולמרות האמור, ועל אף אי לקיחת האחריות הואיל ומסר לשירות כי הוא נמצא בהליך קבלת תעודת קבלן, ממליץ השירות להמנע מהרשעתו ולהסתפק בהטלת של"צ.

ג.         טיעוני הצדדים

ב"כ המאשימה עו"ד יאיר גרוס, הגיש את רישומו הפלילי של הנאשם, ציין את אופיו השלילי של התסקיר, ובעקבות כך ביקש להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר מותנה ופיצוי לשוטר. הוא הזכיר כי לא בכדי קבע המחוקק עונש מאסר חובה. עוד הזכיר את הלכת כתב לפיה ככלל יש להרשיע נאשמים, ולא לעשות כן כחריג בלבד.

ב"כ הנאשם, עו"ד חודורוב, ביקש להמנע מהרשעה, תוך שהציג בפני בית המשפט מצכתב מרשם הקבלנים המציין כי התיק נשוא הנדון, תלוי ועומד כנגד הנאשם אשר מתבקש לדווח על תוצאות גזר הדין, זאת במסגרת בקשה שהוגשה על ידי הנאשם לקבלת תעודת קבלן. לדבריו, הרשעה בתיק, יש בה כדי לעכב את קבלת רשיון הקבלן בעוד מספר שנים.  לעניין נסיבות הארוע ציין ב"כ הנאשם, כי הוא אירע כשנוכח הנאשם שמכים את אחיו. לעניין זה אף הציג תעודה רפואית. על רקע חלוף הזמן, העובדה כי הנאשם 1 נידון לאי הרשעה, ביקש להמנע מהרשעת הנאשם תוך הסתפקות בפן הכלכלי בלבד של העונש.

ד.         דיון

כללי החוק והפסיקה בענין סוגית ההרשעה ידועים הם, ולא כאן המקום להרחיבם. בקצירת האומר יצויין, כי הן על פי חוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] תשמ"ב- 1982 בסעיף 182 העוסק בענין זה, והן על פי הפסיקה בענין זה, ובראשה פסקי הדין המנחים בענין רומנו (ר"ע 432/85 גדעון רומנו נגד מדינת ישראל תק' על' 85 (3) 737), ובענין כתב (ע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל  פ"ד נב' (3), 337),"ברירת המחדל" הינה הרשעה, ואי הרשעה הינו חריג לכלל ונקבע בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

לענין זה מציינת כב' השופטת דורנר כי :

                " אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

    ומסכמת כב' השופטת דורנר עמדתה כי לצורך המנעות מהרשעה, נדרשים שני גורמים מצטברים והם:

   "ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל.

גם המשנה לנשיא, כב' השופט שלמה לוין, מנתח בהמשך פסק הדין הנ"ל את הגורמים השונים ומגיע אף הוא למסקנה האמורה.

על עמדה זו, חזר בית המשפט העליון במקרים נוספים (ר' למשל דברי כב' השופטים מצא וזמיר בפרשת שמש (ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נגד ויקטור שמש ואח', פ"ד נ' (3) 682 בעמ' 684 - 685:

   שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק.

האם התקיימו הגורמים הנ"ל המחייבים המנעות מהרשעה בעניננו? חוששני שלא. אדרבא, נדמה לי שמנסיבות הענין עולה, כי קיימים שיקולים כבדי משקל שבאינטרס הציבור, וחשיבות רבה לאפקט הציבורי של ענישה הולמת בענין, ביחוד בתחום רגיש זה של אלימות כנגד שוטרים.

לו הייתי מוצא שהנאשם הפנים את העבירה ולקח אחריות על ביצועה, הייתי שוקל בחיוב את אי הרשעתו ואולם על רקע האמור בעניין זה בתסקיר, אינני יכול להמנע מכך ואינני סבור אף שיש מקום לעשות כן, על אף הנזק הצפוי לנאשם מהרשעתו. אם לא מבין הנאשם את חומרת מעשהו בעצמו, אין החברה צריכה להתחשב בו במצב דברים זה ולמנוע את הרשעתו. יתרה מכך, מסתבר שלנאשם 4 רישומים פליליים קודמים, בין השנים 1993 - 2001, ואף לפיכך לא ברור לי מה תועלת תצמח לו מאי הרשעתו זו, אם כי אינני נכנס לשיקוליו בעניין זה.

לאור האמור ובהתאם להודיית הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בו.

ניתנה היום ג' בתמוז, תשס"ה (10 ביולי 2005) במעמד ב"כ המאשימה והנאשם ובהעדר בא כוחו אשר ביקש שלא להתייצב לדיון.