הכרעת דין בתיק פ 2536/08

 1.        הנאשם מואשם על פי כתב האישום, במסגרת שני אישומים נפרדים, בעבירות איומים ותקיפת בת זוג בניגוד לסעיפים 192 ו- 382(ב) לחוק העונשין בהתאמה.

על פי הנטען באישום הראשון, בתאריך 27.2.08 בדירתו, איים הנאשם על אשתו חגית שאתי (להלן: "המתלוננת") בכך שאמר שיהרוס לאביה את החיים ויכניס אותה לבית משוגעים. אליבא האישום השני, כחודש לפני אותו מועד, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שהכה אותה מכות אגרוף בחלקי גופה השונים ואף הפיל אותה ארצה ובעט בה.

2.         הנאשם והמתלוננת נשואים מזה כשלוש שנים והם הורים לשני ילדים. בתקופה האחרונה, מאז הגשת התלונה הנוכחית, הם חיים בנפרד.

3.         ראיות התביעה מתבססות בעיקרן על עדות המתלוננת כעדות יחידה. אליבא ב"כ התביעה יש ליתן אמון במתלוננת שכן ניכרו במתלוננת, מצד אחד, חוסר תחכום והעדר מניפולטיביות - שאינם מתיישבים עם הפללה מכוונת- ומצד שני, ניסיון לדייק בפרטים וחוסר הגזמה. זאת, לעומת סתירות ופרכות בעדות הנאשם.

ב"כ הנאשם טען מאידך כי עדותה של המתלוננת נעדרת את המשקל הראייתי מכוחו ניתן להרשיע בפלילים על סמך עדות יחידה, בהצביעו על האופן בו מסרה את עדותה, על תמיהות העולות מגרסת וכן על השיהוי הרב שננקט על ידה בהגשת התלונה נשוא האישום השני, ללא הסבר משכנע. לטענת ההגנה, המניע להגשת התלונה היה רצונה של המתלוננת להביא להרחקת הנאשם מן הבית על רקע הסכסוך ביניהם ולכן העלילה עליו כי איים עליה. בהמשך, בתחנת המשטרה, כאשר הבינה שעליה לעבות את תלונתה כדי להשיג את המטרה המקווה, היא בדתה את סיפור התקיפה שאירע כביכול חודש קודם.

4.         אומר כבר בשלב זה,  כי לאחר שבחנתי את הראיות השונות, כפי שיפורט בהמשך, הגעתי למסקנה כי לגבי האישום השני, עדות המתלוננת נעדרת את המשקל הראייתי המספיק להרשעה בפלילים בהסתמך על עדות יחידה ויש לזכות את הנאשם מחמת הספק מאישום זה. לגבי האישום הראשון יש בסיס להרשעת הנאשם כפי שינומק להלן.

5.         עסקינן במצב של עדות מול עדות, כאשר גרסת המתלוננת- בעיקר בהתייחס לאישום השני- נעדרת כל חיזוק או תמיכה חיצוניים. האפשרות להרשיע את הנאשם בפלילים בהסתמך על עדות יחידה מחייבת כי תהא זו עדות משכנעת, ברורה, חד משמעית ובעלת משקל ראייתי נכבד.  על פניו ברור (ונדמה שאין על כך מחלוקת), שלא כך ניתן להגדיר את עדותה של המתלוננת בבית המשפט.

המתלוננת היא אישה פשוטה אשר התנהגותה באולם בית המשפט העידה על חוסר בשלות ועל ילדותיות. עדות המתלוננת- אולי כפועל יוצא של אישיותה- הייתה מבולבלת, לעיתים נעדרת לוגיקה פנימית, תוך שהיא מתקשה לזכור פרטים ולתת דוגמאות ספציפיות לטענותיה.

עם זאת, לא התרשמתי כי מדובר באישה שקרנית או מניפולטיבית. להתרשמותי, אין זו אישה אשר בחרה באופן מודע ומכוון להפליל את בעלה לשווא. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בעצם העובדה, שהמתלוננת, לאחר שהזעיקה את המשטרה ביום 27.2.08, מסרה תלונה מינורית יחסית, לא הפריזה בטענותיה נגד הנאשם  ולא היססה לומר שהנאשם לא היכה אותה באותה הזדמנות. המתלוננת גם הדגישה בהודעתה במשטרה עת נתבקשה לתת דוגמאות לטענותיה כי אינה זוכרת והוסיפה: "סתם אני לא רוצה להגיד, אני לא זוכרת עכשיו, אני לא רוצה להמציא" (נ/2 עמ' 2  ש' 75). התנהגות כזו  אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם אישה מניפולטיבית אשר  מונעת  עלי ידי מניע פסול.

בהקשר זה ייאמר, כי דווקא הנאשם עשה עלי רושם של אדם מניפולטיבי אשר למען השגת יתרונות משפטיים (כנראה בנושא החזקת הילדים) פעל באופן מודע כדי ליצור רושם שהמתלוננת היא אמא מכה וכן ניסה להציג אותה כאישה הסובלת מבעיות נפשיות. הנאשם לא נרתע מלהקליט את שיחותיו עם המתלוננת, תוך שהוא מוליך את השיחה במתכוון לעבר רכילות משפחתית שאמיתותה מוטלת בספק, בניסיון להכפיש את בני משפחתה של המתלוננת. הוא גם טרח לתעד בהקלטה את דעתו האישית לפיה המתלוננת סובלת מדיכאון לאחר לידה, סברה שאין לה כל תימוכין חיצוניים. לא זו אף זו, גרסת הנאשם לגבי האשמות שיוחסו לו בכתב האישום הייתה בלתי עקבית, תוך שהתגלו סתירות בין דבריו במשטרה לדבריו בבית המשפט.

6.                  ככל שהדבר מתייחס לאירוע נשוא האישום הראשון, אין חולק כי תלונתה של המתלוננת הייתה מיידית, בהזעיקה את המשטרה בשעת לילה מאוחרת לדירתה. מעשה כזה מעיד בדרך כלל על תלונה אותנטית ועל נזקקות אמיתית להתערבות משטרתית. לא זו אף זו, השוטרת טלי אמזלג ציינה בהקשר זה כי שוחחה עם המתלוננת בטלפון וזו נשמעה לה היסטרית מבולבלת ולחוצה ואף אמרה לה שהיא פוחדת.

המתלוננת העידה, כי באותו ערב, כחלק מסינדרום קבוע ביחסיה עם הנאשם, הוא החל לריב איתה ולצעוק על מנת שהדבר יהווה עבורו עילה לצאת את הבית בלעדיה, או כהגדרתה "לברוח",  אלא שהפעם, הוא לא יצא מהבית, המשיך להטריף את דעתה, והיא חששה שהוא עומד להכות אותה, כפי שנהג לעשות לדבריה לא אחת. זאת הסיבה שהמתלוננת החליטה, לדבריה, להתקשר למשטרה, בהדגישה כי אלמלא עשתה כן הנאשם היה כנראה מכה אותה (עמ' 5 ש' 2-1). לדבריה, הנאשם גם איים עליה שיהרוס לאביה את החיים, ועוד אמר, שיגרום להכנסתה לבית משוגעים כשם שאחד מחבריו עשה לאשתו.

7.         תימוכין לדברי המתלוננת ניתן למצוא בדברי הנאשם בהודעתו במשטרה, עת הגיב להאשמות שהופנו נגדו. להלן יצוטטו דבריו (ראה עמ' 3 ש' 18-15 בת/1)

            "שאלה: אשתך טוענת כי היום איימת עליה ועל אבא שלה שתהרוס לה את החיים.

            תשובה: אני אמרתי לה שאקח לה את הילדים אם היא תמשיך להתנהג ככה.

            שאלה: היא טוענת כי אמרת לה שתשים אותה בבית משוגעים ולקחת לה את הילדים

            תשובה: רציתי שיבדקו אותה אולי יש לה דיכאון לידה כי יש לה עצבים וזה מאז הלידה של הגדולה".

עיננו הרואות, שהנאשם הגם שלא הודה מפורשות בהשמעת מילות איום כלפי המתלוננת בנסותו לתת נופך והסבר אחר לאמירותיו, הרי שלא שלל שדברים ברוח דברי המתלוננת אכן נשמעו מפיו. הנאשם לא הכחיש מפורשות שאמר למתלוננת שיהרוס את חייה וחיי אביה וגם לא שלל מפורשות את הטענה שדיבר על אשפוז המתלוננת בבית משוגעים. 

הדברים מתיישבים היטב גם עם דברי הנאשם בתקליטור נ/2 שם, אגב שיחה עם המתלוננת,  הקליט את עצמו  מתבטא בנושא מצבה הנפשי של המתלוננת. אין זאת אלא שנושא זה עמד על סדר היום המשפחתי והנאשם ראה בו עניין רלוונטי במסגרת הסכסוך שלו עם המתלוננת.