הכרעת דין בתיק פ 234/00

הכרעת הדין וגזר הדין

1.         ביום 15/11/01 השמענו את  הכרעת הדין בתיק זה. הרשענו בה את הנאשם מס' 1, מוחמד, בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "חוק העונשין), ואילו את הנאשם 2, חוסם, זיכינו מעבירה זו והרשענו אותו בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. באותו מועד אף גזרנו את עונשו של מוחמד למאסר עולם כמצוות המחוקק.

ביום 26/11/01 קראנו את גזר דיננו לגבי חוסם. עליו הטלנו 15 שנים של מאסר בפועל.

2.         מאחר שיש חשיבות לעובדות שנקבעו בהכרעת הדין גם לגבי המחלוקות שעלינו לדון בהן כאן ועתה, אביא ב"קליפת האגוז", מספר עובדות רלוונטיות מהכרעת הדין, כדלקמן:

הנאשמים הם אחים. היה קיים סכסוך בין משפחת המנוח לבין משפחת הנאשמים. המנוח היה בן דודם של הנאשמים, האבות הם אחים.

ביום 13/5/00, נכנס המנוח ברכבו יחד עם אחיו, אשר נהג ברכב אחר, לשביל, אשר היה, ככל הנראה, במוקד המריבה בין שתי המשפחות. משפחת הנאשמים, וביניהם הנאשמים וגיסם, עבדאללטיף, תקפו את בני משפחת המנוח. הנאשם 2, חוסם, תקף את המנוח, חנק אותו בצווארו, הפילו ארצה ובעודו אוחז בו, דקר אותו הנאשם 1, מוחמד, בצד שמאל של חזהו. הסכין פגעה בלבו של המנוח, אשר נפטר מפגיעה זו.

3.         הנאשמים טענו  תחילה בחקירתם במשטרה, כי הם לא דקרו את המנוח. בהמשך חקירתם במשטרה ובבית המשפט שינו גירסתם זו ומסרו, כי המנוח אמנם נדקר בסכינו של מוחמד אולם היה זה תוך כדי התגוששות, כאשר המנוח נפל על סכינו של מוחמד ונדקר ממנו.

דחיית גירסה זו של הנאשמים והרשעתם בעבירות כפי שפירטתי לעיל, התבססה גם על עדותם של עדי ראיה, ביניהם שני בני דודים משותפים למנוח ולנאשמים, אשר ראו את הנאשמים דוקרים את המנוח, או אוחזים בסכין עובר לדקירתו. 

כאמור, גירסת הנאשמים היתה שהם כן נכחו בזירת העבירה, וכי מוחמד והמנוח התקוטטו, אולם המנוח נפל על הסכין של מוחמד. אחזור להכרעת הדין, ואביא ממנה את סיכום גירסתו של הנאשם 1, מוחמד, שנתמכה בעדותו של חוסם בבית המשפט:

"הוא (והכוונה למוחמד, הוספה שלי, ש.ש) חזר לאחיו קאסם במטרה לקחת אותו לבית החולים. הוא ראה את המנוח רץ לקראתו עם פלס מים. הוא אמר למנוח "תסתכל מה עשית לאח שלי, הרגת את אח שלי" (עמ' 47 לפ' מש' 32). אחמד (והכוונה למנוח, הוספה שלי ש.ש) הרים את ידיו עם הפלס ואמר לו ש"אחד מכם חייב למות"(עמ' 47 מש' 32) הוא הבחין באותו רגע בסכין על הרצפה, החל לנפנף בה לכיוון המנוח ואמר לו להתרחק. המנוח המשיך להתקרב אליו ונתן לו מכה עם הפלס על כתפו השמאלית. באותו שלב נפל הפלס מידו של המנוח. המנוח תפס אותו באיזור החזה והוריד אותו לכיוון מטה, כאשר שניהם נמצאים זה מול פניו של זה. "ואז אני והמנוח נפלנו, והסכין דקרה את המנוח תוך כדי הנפילה". במהלך הקטטה בינו לבין המנוח לא היה חוסם אחיו לידו. חוסם מסר בהודעתו במשטרה, כי הוא ראה את אחיו מוחמד, דוקר את המנוח אולם הוא היה רחוק משם".

הערעור בבית המשפט העליון

4.         התיק עשה דרכו, בהליך של ערעור, לבית המשפט העליון. סמוך לאחר הגשת הערעור, נודע לסניגור מפי בא-כוחה של המאשימה, שיוצגה על ידי פרקליטות המדינה, כי בתיק מצויה ידיעה מודיעינית ותעודת חיסיון המתייחסת לזהות מוסר ההודעה (ולא לתוכנה). דבר קיומם של שני מסמכים אלה לא הובא במהלך ניהול המשפט לפנינו, הערכאה הדיונית, לידיעת הסניגור. הפרקליט מפרקליטות המדינה העביר את הידיעה המודיעינית אל הסניגור. תוכנה של הידיעה היה שהמקור המודיעיני שמע מפי אחרים, כי האב של המנוח אמר בלווית בנו, שהוא נדקר על ידי אדם אחר וכי שני הנאשמים, בני אחיו, נעצרו לשווא.

5.         בהחלטתו מיום 20/2/04, קבע בית המשפט העליון, על סמך בקשה מוסכמת של הסניגור ושל פרקליטות המדינה, כדלקמן:

"1. התיק יוחזר לבית-משפט קמא ולפניו תלובנה השאלות הנוגעות לידיעה המודיעינית אשר היתה מצויה בתיק המשטרה ועימה תעודת חיסיון אשר לא הועברו בזמנן לידיעת ההגנה ואשר לטענת ההגנה היה בהן כדי להשליך על ניהול התיק ועל תוצאותיו.

2. לעת הזו יעמוד בעינו פסק-דינו של בית-משפט קמא, ואולם שמורות לו לבית-משפט קמא כל הסמכויות שלעניין, לרבות הסמכות לבטל את פסק-הדין, לשמוע ראיות מחדש ולשמוע ראיות חדשות, הכל כנראה לו כראוי ונכון".

6.         על פי בקשת פרקליטות המדינה, זומן המקור לחקירה במשטרת עירון, וטען שם כי אין הוא זוכר נכון למועד חקירתו זו (בתאריך 27/11/03) ממי שמע את תוכן ההודעה ואף אינו זוכר את הנסיבות בהן הושמעו הדברים.

כמו כן נחקר אביו של המנוח במשטרה, והוא הכחיש כי אמר את שנרשם בידיעה, או שהוא סבור שמישהו אחר, ולא הנאשמים, רצח את בנו.

התנהלות ההליך לפנינו

7.         פעלנו על פי הוראותיו של בית המשפט העליון בהחלטתו הנ"ל וזימנו את הצדדים לדיון בבקשתו של הסניגור להסיר את  החסיון על זהותו של המקור. קיבלנו את בקשתו (וראה ישיבה מיום 5/9/04) להעיד את המקור, אולם קבענו כי המקור יעיד כך, שלא ניתן יהיה לגלות את זהותו, וזאת בשימוש באמצעים טכניים, כמו פרגוד, תחפושת, עיוות קולו ובמידת האפשר גם ב-VIDEO CONFERENCE, כך שהמקור לא יימצא בעת מתן עדותו באותו אולם בו יימצא הרכב השופטים והצדדים. סברנו כי החלטה זו מאזנת נכונה בין האינטרס של הנאשם למשפט הוגן לבין האינטרס של המשטרה, מטעמים מובנים, להשאיר את המודיעים שלה ומשתפי הפעולה אתה עלומים.

8.         לישיבה הראשונה שנקבעה ליום 9/11/04 ושיועדה לשמיעת המקור המודיעיני, המקור לא התייצב בבית המשפט. התובע הודיע כי המקור קיבל הודעה על הישיבה ועל חובתו להופיע בה.

הוצא צו הבאה עם שחרור בערבות בסכום של 3,000 ש"ח.

ביום 2/1/05 התקיימה ישיבה נוספת, אולם התברר כי צו ההבאה לא חודש לאחר שישיבה קודמת נדחתה, והמקור שוב לא התייצב.