הכרעת דין בתיק פ 2220/05

1.         העבירה המיוחסת לנאשם, על פי האמור בכתב האישום, הינה חבלה חמורה, בניגוד לסע' 333 לחוק העונשין (להלן - החוק). האירוע התרחש בתאריך 30.5.04, בשעה 03:00 לערך, במועדון שברח' אלנבי 40 ת"א, שם חבל הנאשם-מאבטח במקום-וגרם לחבלה חמורה למתלונן, גיא כוחלני (להלן - המתלונן), בשברים בלסתו, שהצריכו ניתוח וקיבוע הלסת ועצמות הפנים. הנאשם כפר באשמתו, אם כי לא הרחיק עצמו לא מהמקום ולא מהאירוע.

2.         על פי עדויות המתלונן וחברו, העד שמעון קרייף (להלן - שמעון), שניהם הגיעו למועדון בשעה 03:00 לערך, לאחר בילוי של כשעה במועדון אחר. כשנכנסו למועדון רק אחד מהם הזמין משקה (המתלונן), ושמעון ביקש לדחות את ההזמנה. התנהגות זו  נגדה את הוראות ניהול המקום והמוזג הזעיק את המאבטח להוצאת אחד מהשניים מהמקום.

הנאשם, גבוה, רחב כתפיים והעוסק בפיתוח גוף - כפי שעולה הן מחזותו והן מדבריו בעדותו - ביקש מהמתלונן לצאת אך זה סירב והתעמת עם הנאשם. המתלונן נמוך מהנאשם ושוקל, לדבריו, כ- 60 ק"ג בלבד. הנאשם דחף את המתלונן החוצה, לעבר חדר או רחבה המופרדת מהאולם המרכזי בוילון והנפתחת החוצה, לרחוב, ושם לפת את המתלונן, בזרועו סביב צואר המתלונן, כך שפני המתלונן לחוצים בין זרועו של הנאשם וחזהו .המתלונן העיד כי מהרגע שהוכנס לאותו חדר, איבד את הכרתו וכשהתעורר מצא עצמו שוכב על המדרכה סמוך לכניסה למועדון. הנאשם מודה כי בלפיתת ראש הנאשם, בדרך בה פעל, ניתן לגרום לעלפון בעצירת הדם בעורק המזרים דם לראש, וכך אכן אירע ולכן השכיב בזהירות את המתלונן על המדרכה מחוץ למועדון ואף דאג כי יביאו לו מים.

החבר, שמעון, יצא החוצה והבחין בנאשם שוכב מעולף בצד. הוא התעמת עם הנאשם ועם כל מי שעמד בפתח, ולדבריו אף הוא אינו זוכר מה אירע מיד לאחר מכן. כך או כך מוצאים המתלונן ושמעון את עצמם, עת שבה הכרתם, ישובים על כסאות בסמוך לקיוסק שמעבר לרחוב אלנבי, ושניהם חבולים. השניים מזמינים, טלפונית, משטרה. כשהגיעו השוטרים התקשו השנים להסביר לשוטרים מה אירע והשוטרים עזבו את המקום, כך לדבריהם המתלונן ושמעון חוזרים לביתם ולמחרת מגיעים שניהם לבית חולים לקבלת טיפול רפואי.

מהתיעוד הרפואי ת/3 עולה כי המתלונן הגיע לחדר מיון בתאריך 30.5.04, השעה אינה מצויינת במסמך. אובחנו שברים בעצמות בפנים הוא נותח בהרדמה כללית לקיבוע השבר בלסת ועוד, ושוחרר מבית החולים כעבור יומיים. שמעון הגיע לבית החולים למחרת, 31.5.04. ואובחן בו שבר בעצם הבריח מימין, פגיעה מסביב לעין ימין, כולל סריטה בלחי  ושברים בשיניים. הוא טופל ושוחרר (ראה ת/5).

הנאשם אינו יודע דבר על האירוע תקיפה נוסף שארע לאחר שהשניים עזבו את המועדון ומאבטח נוסף, עד ההגנה שי רובין. מספר שבאותו לילה שלאחר שהשנים הוצאו מהמועדון הגיעו השניים אליו ואל הנאשם שעמדו על משמרתם, מחוץ לפתח המועדון, יחד עם שני שוטרים והשוטרים ביקשו מהמתלונן ושמעון לזהות אותם כמי שתקפו וחבלו בהם, אך הם הסתכלו עליו ועל הנאשם, לא אמרו דבר ועזבו.

שני עדי ההגנה טענו כי המתלונן ושמעון היו שתויים והתנהגותם בתוך המועדון, היתה תוקפנית, כנראה בגין האלכוהול שצרכו עוד לפני שהגיעו למקום.

3.         ב"כ המאשימה טוענת כי על אף שאין בפני בית המשפט כל ראיה ישירה, כעדות עד ראייה  או הודאת הנאשם, לפיה חבט הנאשם בפני המתלונן וחבל בו, הרי ניתן לקבוע את אחריותו של הנאשם למיוחס לו בכתב האישום מכח הראיות הנסיבתיות שנשמעו. לטענתה, כאשר מודה הנאשם בהפעלת כח על המתלונן באותו חדר סמוך לכניסה, כך שהמתלונן אף איבד את הכרתו,  ולאחר זמן קצר, כששבה הכרתו של המתלונן הוא מוצא עצמו חבול כמפורט בתיעוד הרפואי מאותו יום, ובהעדר כל ראיה של ממש על אירוע אלים נוסף שהתרחש באותו מקום ובאותו זמן, הרי המסקנה הישירה והיחידה משרשרת עובדות אלו היא שהיה זה הנאשם שגרם לאותן חבלות בפני המתלונן. לעניין עדותו של עד ההגנה רובין, שטוען כי הבחין בקטטה נוספת ברחוב, בה היה המתלונן מעורב, לאחר שהוצא מהמועדון, טוענת ב"כ המאשימה כי אין לסמוך על גירסה זו כאשר העדות אינה ברורה והעד מודה כי אינו זוכר היטב את פרטי האירוע.

            מנגד, טוענת ב"כ הנאשם כי אין די בראיות הנסיבתיות כפי שהוכחו, לקשירת הנאשם לחבלה בה נחבל המתלונן. מהודאת הנאשם על לפיתת גרונו של המתלונן, אין ללמוד על הודייה במתן מכה, כזו העלולה לגרום לשברים בעצמות פני המתלונן. כדבריה, אין בפני בית המשפט כל ראיה שמהכח שהפעיל הנאשם על המתלונן - נגרמה החבלה. במילים אחרות - לא הוכח קשר סיבתי בין הכח שהפעיל הנאשם על המתלונן ובין הממצאים הרפואיים שאובחנו במתלונן מספר שעות לאחר מכן.

            ואכן, לא הוגשה לבית המשפט כל חוות דעת רפואית, פתלוגית, המלמדת על האפשרות של גרימת שבר בפני המתלונן ובליסתו, מהפעלת כח בלחיצת זרוע על צוואר או פני המתלונן, לצורך גרירתו, כמתואר בעדות הנאשם, אף אם כח זה די היה בו כדי לגרום למתלונן לאבד את הכרתו לזמן קצר. ההגיון והשכל הישר מחייבים כי לגרימת שברים שכאלו דרושה חבטת אגרוף ישירה או בכלי קשה אחר בפני המתלונן. הנאשם מרחיק עצמו מכל מכה שכזו.

            אין בפני כל עדות ברורה לכל אשר אירע בחזית המועדון לאחר שהמתלונן מתעורר ושמעון עימו, ועד שהשנים הגיעו, כנראה חבולים קשה, לקיוסק שמעבר לכביש. אין בעדותו של שי רובין כדי להוות ראיה של ממש לקטטה נוספת, בה, אולי, נפגעו השנים. הזמן הקצר בין הכח שהפעיל הנאשם על המתלונן, על פי הודאתו, ועד לזימון השוטרים על ידי המתלונן ושמעון בגין החבלות שבהן נחבלו, מלמד ומצביע על קשר סיבתי בין הדברים. אולם, כידוע, הסקת מסקנות מראיות נסיבתיות מחייבת שהמסקנה תהיה המסקנה היחידה הנובעת מאותן ראיות ואין זה המקרה בפרשתנו.

            ראשית, אינני מוכן לתן אמון מלא ובלתי מסוייג בעדויות המתלונן וחברו. גירסת שניהם על אובדן הכרה, "BLACK-OUT" כדבריהם, דווקא במועד הרלוונטי לאישום, אינה סבירה.   גם נסיונם להרחיק עצמם משימוש באלכוהול כל אותו ערב, אינה משכנעת. אלמלא היו בגילופין, האירוע לא היה מתפתח כפי שאכן אירע. המתלונן אף סתר את עדותו בדבריו לחוקרת (ראה נ/1), שאכן שתה מספר בקבוקי בירה באותו ערב. אף אין לקבל כי השנים שהו במועדון אחר, עובר לכניסתם למועדון, והשעה כבר 03:00, והשנים לא צרכו אלכוהול קודם לכן. אם השניים נחבלו מאחר או אחרים, פרט לנאשם, בהתקהלות שברחבת הכניסה למועדון, והשניים שוקלים הגשת תביעה אזרחית לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו להם, הרי להם ענין אישי ישיר בנסיון להצביע על הנאשם כעובד במועדון כמי שפגע בהם ובכך להפנות תביעתם לכתובת ברורה ולכיס העמוק.

            ושנית, כאמור, העדר ראיות ברורות לאשר התרחש לאחר שהשניים הוצאו מהמועדון, אין בה כדי לשלול, בתיאוריה, אירוע נוסף במקום. העדר ראיות אינו מחייב מסקנה ברורה וחד משמעית בדבר אירוע  נוסף באותו מועד.

            לכן, יש לצרף את העדר ראייה מדעית/רפואית, על אפשרויות או דרך גרימת החבלות בהם נחבלו המתלונן וחברו, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי המאוחר יותר, וזאת מתיאור הדברים לגירסת הנאשם.

            אשר על כן הנני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו של גרימת חבלה חמורה, אולם אין בכך סוף פסוק לפרשתנו.

4.         ב"כ המאשימה מבקשת כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו כאמור בסע' 184 לחסד"פ (נוסח משולב),  תשמ"ב - 1982, וירשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה בניגוד לסע' 379, לחוק, לאחר שאשמתו בה נתגלתה מהעבודות שפורטו במשפט, אף אם עבירה זו לא נטענה מפורשות בכתב האישום. כידוע, התנאי המוקדם להרשעה כאמור בסע' 184 הנ"ל הינה כי ניתנה לנאשם, במהלך המשפט, הזדמנות סבירה להתגונן אף כנגד אישום חילופי זה. ואכן, ב"כ הנאשם לא טענה, וטוב שכך עשתה, כי לא ניתנה לנאשם הזדמנות שכזו.

5.         נראה לי כי יש מקום לקבל את עתירתה החילופית של ב"כ המאשימה.

            הנאשם הודה בפה מלא בשימוש בכח רב כנגד המתלונן בלפיתת צוארו והפעלת כח, תוך גרירת המתלונן החוצה מהמועדון, עד לאיבוד הכרת המתלונן. אין חולק כי הפעלת כח שכזו נכנסת לגדר "תקיפה", כהגדרת המונח בסע' 378 לחוק. אולם, כידוע, יסוד מיסודותיה של עבירת התקיפה היא שהתקיפה מתבצעת "שלא כדין", כאמור בסע' 380 לחוק.

פרשנות המלים "שלא כדין" הינה שאין לתוקף כל צידוק חוקי להתנהגותו. "צידוק" שכזה יתכן וינבע מהאמור בסע' 34י' עד 34י"ג לחוק. נסיבות פרשתנו אינן עומדות בתנאי סע' 34י', הגנה עצמית, סע' 34 י"א, צורך להצלת חיים, חירות או רכוש, או סע' 34 י"ב, כורח, ואף לא בכל האמור בסע' 34 י"ג, ואף לא באמור בסע' 34 יג(1), שם נאמר כדלקמן: