הכרעת דין בתיק פ 2064/05

אני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים המיוחסת לו בכתב-האישום.

1.       הנאשם וויקטוריה בורוביק (להלן: "המתלוננת") היו בני זוג מאז שנת 1994. יחסיהם התערערו, ובשנת 2000 נפרדו דרכיהם. בנם של בני הזוג הוא כיום בן עשר שנים.

לאחר פרידתם, פנה הנאשם לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (תמ"ש 11301/00) בתביעה נגד המתלוננת, לקביעת "הסדרי ראייה" כדי שיוכל לפגוש את בנו הקטין (להלן: "הסדרי הראייה").

2.       כתב-האישום שהוגש נגד הנאשם ב-23.2.05 מתייחס לאירוע שהתרחש, על פי הטענה, בתאריך 12.7.04, מועד בו התקיים דיון בין הנאשם לבין המתלוננת בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. לטענת המאשימה, המתבססת על גרסת המתלוננת, איים הנאשם על המתלוננת באומרו: "אני אהרוג אותך, אני ארצח אותך, את תמותי לפניי, אני לא אעזוב את התיק עד   המוות", וזאת, במטרה להקניטה או להפחידה.

            מעדותה של המתלוננת עלה כי יחסיה עם הנאשם הידרדרו בשנת 2000, בעקבות זאת עזבה עם בנם את הדירה בה התגוררו, ונמנעה מכל קשר עם הנאשם. המתלוננת הטעימה כי הנאשם הוא אדם אלים, והיא חוששת ממנו, שכן, בעבר נהג להרביץ לה, לדחוף אותה ולאיים עליה שירצח אותה; מטעם זה היא לא התייצבה משך 4 שנים לדיוני בית-המשפט לענייני משפחה, ואף התנגדה להסדרי הראיה שהציעה עובדת סוציאלית.

בהתייחסה לאירוע שהתרחש ב-12.7.04 סיפרה המתלוננת (בעמ' 5, ש' 8-13) כי הנאשם החל מגדף אותה עוד לפני שנכנסו לדיון, ובסיומו - הוא רדף אחריה ואמר לה: "אני אהרוג אותך, את תמותי לפניי, אני לא אעזוב אותך".

בהודעתו במשטרה ובעדותו לפניי כפר הנאשם באיומים המיוחסים לו.

הנאשם אמנם הודה כי פנה אל המתלוננת בדברים בתום הדיון, אולם הכחיש שאמר לה משפט אשר ממנו נשמע או משתמע איום.

לדברי הנאשם (בעדותו ובהודעתו - ת/1), חשוב וחיוני לתת את הדעת על הרקע לדיון המשפטי, שכל כולו נבע מרצונו להגיע לכלל הסדר במסגרתו יראה את בנו הקטין, הסדר שלא נראה למתלוננת ראוי. משך שנים, טען הנאשם, התחמקה המתלוננת מדיוני בית-המשפט לענייני משפחה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון (נ/1) ומתסקיר של עובדת סוציאלית (נ/3), וטענה שאיננו אביו של הקטין; כאשר סוף סוף התייצבה לדיון ביום 12.7.04 - החליט בית-המשפט לקבוע לתובע (הנאשם) הסדרי ראייה. בנסיבות אלה, אמר הנאשם, לא היה לו כל מניע לאיים על המתלוננת בכל צורה שהיא. "ההחלטות היו לטובתי", אמר. ועל כן, המשפט היחיד שהטיח בה, ובו הודה, היה שלא יעזוב את התיק עד המוות, כשכוונתו: "עד שאני אמות" (ת/1, ש' 6-8). בעדותו הוסיף והבהיר הנאשם: "זו הייתה התגובה הכי רגשית ואנושית של אבא שלא ראה את הילד שלו 4 שנים" (עמ' 8, ש' 22-23) .

התשתית הראייתית שלפניי נסמכת אפוא על עדויות הנאשם והמתלוננת, הם בלבד ואין בלתם.

כדי להרשיע את הנאשם, כעתירת התביעה, אמור בית-המשפט להשתכנע באשמתו מעבר לכל ספק סביר, רוצה לומר: אם לא במידת הוכחה מלאה, וודאית ובטוחה במאת האחוזים, הרי שלפחות צריך שתהיה זו אפשרות קרובה ביותר לוודאות [ע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3), 45, בעמ' 69-70], ובמקרה שלפנינו, צריך שיינתן מלוא האמון בדברי המתלוננת ובגרסתה.

אמון במידה הנדרשת לא יכולתי לתת במתלוננת. אופי עדותה ותוכן תשובותיה הותירו בי חשש כבד שמא לא היו פני האירוע הנדון כגרסתה.

המתלוננת אמנם עמדה בעדותה על גרסתה כי במועד האירוע איים עליה הנאשם שיהרוג אותה, איום בו נקט גם בעבר; היא גם חזרה ושנתה כי הינה חוששת מאלימותו של הנאשם כלפיה; אולם הוכח בפניי, והמתלוננת הודתה בכך, שלא אחת נהגה בחוסר תום לב, וכי האמת איננה תמיד נר לרגליה.

כך, הודתה המתלוננת בעדותה (בעמ' 5, ש' 18-21) כי התחמקה מדיוני בית-המשפט לענייני משפחה משך ארבע שנים, אף שהוזמנה לדיונים כדין; היא גם הודתה, בחקירתה הנגדית, ששיקרה לבית-המשפט לענייני משפחה, כאשר טענה בכתב-הגנתה שהקטין איננו בנו של הנאשם (בעמ' 6, ש' 1-2); וזאת, למרות שתחילה טענה לפניי (בעמ' 5, ש' 22-23) שלא שיקרה בעניין זה. רק כשהטיח בה הנאשם את העובדה לפיה אמור היה בית-המשפט להורות על בדיקת רקמות - חזרה בה המתלוננת מהכחשתה, ואישרה ששיקרה בכתב-הגנתה בעניין האבהות, וכך נחסכה בדיקת הרקמות.

על רקע זה ניתן להסיק בנקל שתלונת המתלוננת נולדה במסגרת מערכת יחסים עכורה בין בני זוג, המאופיינת בהאשמות הדדיות, מערכת יחסים אשר מצאה דרכה לבית-המשפט לענייני משפחה, שהדיונים בו, במקרה זה, היו קשים וטעונים בכעסים ובמתח. לא מן הנמנע שבמסגרת העובדתית הכוללת - תרם כל אחד מבני הזוג, בדרכו שלו, את חלקו להעכרת היחסים, ולא ניתן לקבוע כי רק בנאשם האשם. משהוכחה לפניי התנהלותה הבלתי ישרה של המתלוננת, וכן, משהוכח כי שיקרה לפניי, לא אוכל לקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי דבריה בעניין האיום ברצח שאיים עליה הנאשם הם מהימנים.

מסקנה זו מביאה אותי לדחות את גישת התביעה המקבלת בהבנה את שקריה של המתלוננת ואת התנהלותה חסרת תום הלב, ורואה בהם תוצאה של חשש מהנאשם (עמ' 10 לפרוט', ש' 17-21).

לגישתי, שקריה של המתלוננת, אשר נחשפו על-ידי הנאשם במהלך חקירתה הנגדית, הם מהותיים ביותר, בעיקר בנגיעתם בלב לבו של הסכסוך ביניהם. מי שמשקרת בעניין של אבהות חזקה שתשקר בעניין פעוט יותר.

באומרי זאת, אינני מתעלמת מהודיית הנאשם כי פנה אל המתלוננת בדברים לאחר הדיון המשפטי, ואמר לה שבכוונתו להמשיך בהליכים לראיית בנו עד יום מותו, אמירה שעשויה הייתה להתפרש על-ידי המתלוננת כאיום. אלא שהמתלוננת הכחישה את גרסת הנאשם, וטענה שהנאשם איים להרוג אותה ולא להניח לה, איום השגור על פיו.

מאחר שמהימנותה של המתלוננת נמצאה מוכתמת בכתם כבד - לא מן הנמנע שגרסת הנאשם היא אמת. מה גם שהגרסה שמסר בעדותו תאמה בכל את דבריו בחקירתו במשטרה (ת/1).