הכרעת דין בתיק פ 2049/06

1.         הנאשמים הואשמו בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק) ובהטרדת עד, עבירה לפי סעיף 249א בזיקה לסעיף 249 לחוק.

עיקרי כתב האישום

2.       ביום 26.2.06 בשעות הצהריים התקיים דיון בבית משפט השלום בעניינו של ח'ליל טוכלי, אחיו של הנאשם 1 ובן אחותו של הנאשם 2. במהלך הדיון התברר לבני המשפחה כי עמאד זיאד (להלן - המתלונן) מסר עדות במשטרה נגד ח'ליל טוכלי, והם סיפרו זאת לנאשם 2. באותו יום בשעה 22:00 או בסמוך לפני כן, בראס-אל-עמוד בירושלים, בשביל עפר המוביל לביתו של המתלונן, יצרו שני הנאשמים ועוד שניים אחרים שזהותם אינה ידועה למשטרה, מחסום מסלעים לרוחב הכביש, על מנת לעכב את המתלונן. הלה נסע לכיוון ביתו עד שנעצר במחסום האבנים, יצא ממכוניתו כדי לפנות את הסלעים ואז התנפל עליו הנאשם 1 כשבידו שרשרת ברזל עבה. הנאשם 1 היכה בחוזקה באמצעות השרשרת בראשו של המתלונן, פצע אותו, והמשיך להכותו באמצעות השרשרת בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. המתלונן ניסה לתפוס את השרשרת, נפל, ואז הגיע אליו הנאשם 2, היכה אותו בראשו בצינור ברזל בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, ופצע אותו. השניים האחרים הצטרפו והיכו גם הם את המתלונן בשרשראות ברזל ובאלות בחלקי גופו השונים, עד שנגרמו לו חבלות בכל חלקי גופו.

גדר המחלוקת

3.       אין עוררין על החבלות הקשות שבהן נחבל המתלונן בליל 26.2.06, בראשו, בגבו, בידיו וברגליו. לעניין זה הוגשו תמונות (ת/7), גליון שחרור מבית החולים ביקור חולים (ת/8), והעידו על כך המתלונן ושני אחיו, האני ואחמד זיאד. המתלונן תיאר את עיקרי הארוע באופן ענייני.

הארוע קרוב לוודאי אכן ארע והחבלות החמורות אכן נגרמו. המחלוקת הינה לגבי זהותם של התוקפים. האם נמנו הנאשמים על ארבעת התוקפים והאם אכן הם אלו אשר עשו את מעשי התקיפה המיוחסים להם בכתב האישום.

4.       המדינה מבקשת לבסס את אשמתם של הנאשמים למעשה על עדותו היחידה של המתלונן ועל תימוכין עקיפים ונסיבתיים שבאו מפיהם של שני אחיו וחוקרי המשטרה. לדברי המתלונן, זיהה שניים מארבעת תוקפיו, הם הנאשמים דנן.

הנאשמים, מצידם, מכחישים כל קשר לארוע. בעת שארע, היו לדבריהם ספונים איש איש בביתו. הראשון העיד את אחיו, השני את אשתו, ושניהם העידו גם את מנהל החברה שבה מועסקים המתלונן והנאשם 2 ואת העובד איהאב חלוואני.

דיון והכרעה

5.       כרקע לדברים יצויין, כי לא נלקח דבר ממכוניתו של המתלונן, הוא לא נשדד וגם לא היה מעורב בסכסוך עם מאן דהוא. לעומת כן, ידוע על כעס רב אצל משפחת העצור ח'ליל טוכלי כלפי המתלונן, משום שהעיד נגד העצור. אכן, היה מניע לבני המשפחה לפגוע במתלונן, ולא ידוע על מניע כזה לזולתם.

6.       לדברי המתלונן זיהה שניים מארבעת תוקפיו שהיו רעולי פנים, כשפניהם נחשפו במהלך האירוע, ובעקבות הכרות קודמת.

לגבי הנאשם 1 "לא ידעתי אז את שמו עכשיו אני יודע... אני מכיר אותו אך לא ידעתי את שמו. אני מכיר אותו בפנים ואני יודע שהוא בן משפחת ח'ליל. היה מקרה בבית שלהם וגם בח'ינה של ח'ליל" (עמוד 38 שורות 15-19); "כשבא אליך בן אדם, אתה רואה אותו... אין זמן לראות, זה שנייה, ראיתי את הבן אדם בא להרביץ לי. זה טבעי שאתה רואה" (עמוד 46 שורות 4-7). בדומה לכך, בהודעתו במשטרה שנמסרה למחרת התקיפה, אמר המתלונן (נ/2 שורות 20-24): "שמעתי מישהו שרץ לכיוון שלי... כאשר הבחור שרץ התקרב אלי זיהיתי אותו, זה האח הגדול של ח'ליל, לא יודע את שמו אבל אני מכיר אותו בפנים כי היה מגיע לעבודה ואוסף את ח'ליל. עד שהספקתי לזהות אותו הוא נתן לי מכה בשרשרת ברזל עבה לראש שלי ופתח לי את הראש והתחיל לתת לי מכות לכל הגוף. ניסיתי לתפוס את השרשרת עם יד ימין שלי, נפלתי לרצפה והאח של ח'ליל התחיל למשוך אותי עם השרשרת...". בהודעתו הנוספת במשטרה, מיום 2.3.06, אמר המתלונן: "הוא בא לתקוף אותי כשהיה לו צעיף סביב הפנים ונתן לי מכה עם השרשרת ברזל על הראש. כשבא לתת לי מכה בראש בפעם השניה אני הצלחתי לתפוס את השרשרת ביד וניסיתי להוציא לו אותה מהיד ובמהלך המשיכה נפל לו הצעיף והספקתי לראות את הפנים שלו ואת הזקן הקצר שיש לו. מיד זיהיתי אותו שהוא אח של ח'ליל. הוא קצת מלא כזה. הוא יותר גדול מח'ליל. נראה בן שלושים משהו כזה" (נ/3 שורות 40-44) .

7.       עם הנאשם 2 יש למתלונן היכרות עמוקה יותר, לא רק על סמך מראה פניו, אלא ממקום העבודה. לגבי הזיהוי של הנאשם 2 העיד המתלונן: "ברגע הזה בא בדיוק עוד שניים ושלושה, נאסר רץ עם צינור ברזל לכיוון שלי, נאסר כליפה רץ לכוון שלי עם צינור וברגע זה היה לו כאפייה על הפנים וזה ירד לו לפני שהתקרב אליי ורצה לתת לי מכה בראש ואני הסתובבתי ונתן לי מכה בכתף" (עמוד 38 שורות 19-22); "הוא בא אליי מול הרכב. המזל שלי היה אוטו דלוק, אם לא היה דלוק הייתי אומר לא ראיתי. לא הצלחתי לראות. אבל עם אוטו דלוק והאורות דלוקים אפשר לזהות אותו. אני מכיר אותו הוא עבד אתי ואני מכיר את הפנים שלו" (עמוד 57 שורות 23-25). גם בהודעתו במשטרה למחרת הארוע, נקב המתלונן בשמו של  הנאשם 2 ואמר: "...ואז הגיח נאצר ונתן לי מכה עם צינור ברזל לכיוון הראש..." (נ/2 שורה 25), ובהודעתו השניה: "...כשהחזקתי בשרשרת שלו בא עלי נאצר עם הברזל ונתן לי מכות עם הברזל בגב ובכתף..." (נ/3 שורה 45). בעדותו בבית המשפט הוסיף המתלונן כי זיהה את הנאשם 2 גם על סמך קולו: "בסוף זה היה הקול של נאסר שאמר שנפלתי על הרצפה. חשבו שאני מת, אמר מישהו הוא מת תעזבו אותו והלכו" (עמוד 39 שורות 17-18). בחקירתו הנגדית העריך כי ב"90 אחוז" היה זה קולו של הנאשם 2 (עמוד 52 שורה 28).

8.       ב"כ המאשימה מבקשת לסמוך על הזיהוי של שני הנאשמים על ידי המתלונן. לדבריה, הכרות קודמת עימם איפשרה את הזיהוי, פניהם נחשפו במהלך התקיפה באופן שניתן היה לזהותם, ופנסי המכונית לא גרמו לסינוור שהיה בו כדי למנוע את הזיהוי. לדברי ב"כ המאשימה, התוספת בעדות המתלונן בבית המשפט לגירסה שמסר במשטרה לגבי זיהוי הנאשם 2 על-פי קולו, איננה סתירה מהותית, אלא באה בניסיון לחדד בפני בית המשפט את הזיהוי בעקבות שאלות ממוקדות ובשחזור מחשבתי שלאחר מעשה. זאת ועוד, במשטרה צפה המתלונן בנאשם 1 ובאחיו מחמוד שנעצר גם הוא בפרשה. את הראשון זיהה כמי שנתן לו את המכה עם השרשרת בראש ולגבי השני, הכירו ו"הוא בטוח שגם הוא היה במקום - אך אינו יכול לומר זאת בוודאות כיוון שהשניים הנוספים היו רעולי פנים ולא ראה את פניהם ולא הצליח לשים לב אליהם" (מזכר ת/6 מאת רס"ר ליאור צדוק). ללמדנו, לטענת ב"כ המאשימה, על מהימנותו של המתלונן, שאם סירב לזהות את מי שלא היה בטוח לגביו, הרי שביחס למי שכן זיהה, יש ודאות בזיהוי.

9.       ב"כ הנאשם 1 טוען כי אין לסמוך על הזיהוי. בהודעתו הראשונה במשטרה לא ציין המתלונן שלנאשם 1 יש זקן, אלא רק בהודעתו השנייה, הגם שזהו פרט חשוב לעניין הזיהוי. עוד טוען ב"כ הנאשם 1 כי במשטרה הסביר המתלונן כי זיהה את הנאשם 2 על-פי מראה פניו ומבנה גופו ואילו בבית המשפט הדגיש נתון חדש, שזיהה את הנאשם 2 על-פי קולו. גם זה גורע ממהימנות הזיהוי. ב"כ הנאשם 2 טוען שבחשכה לא ניתן היה בכלל לזהות מי מקרב התוקפים, כי פנסי המכונית הקדמיים מאירים לגובה נמוך בלבד, ואת מי שמגיח מאחורי המכונית, לבטח אין ניתן לזהות.

 10.      המתלונן, לפי גרסתו, לאחר שהוכה בידי ארבעת התוקפים, נותר מדמם לבדו על הדרך. הוא הצליח להגיע בכוחות עצמו עד לבית השכנים, משפחת רזאווי, והללו הסיעוהו לבית החולים "הדסה" בהר הצופים. זמן קצר לאחר הגעתו לבית החולים התקבצו שם בני משפחה וקרובים רבים. לדבריו, "שאלו מה קרה ומה יש. קיבלתי הרבה שאלות, ולא הייתי במצב שאני יכול לדבר. הייתי בהלם... נכנסו אליי אחד אחד, לא סיפרתי ולא הייתי בכלל עונה. הייתי מזיז את הראש..." (עמוד 41 שורות 8-11). המתלונן העיד כי כולם שאלו אותו מי עשה את המעשה "ולא עניתי"(שם בשורה 13). בהמשך אמר שאחיו שאלו אותו מי תקף אותו. "...אחים שלי שאלו ועניתי להם כן אני יודע מי. וזהו... אמרתי להם שאני כן יודע. זה מה שאני זוכר בדיוק" (שם בשורות 18-27). בתמצית: המתלונן כמעט ולא אמר דבר בבית החולים, אך אישר באוזני אחיו כי הוא יודע מי תקף אותו.

11.    אחיו הבכור של המתלונן, אחמד זיאד, העיד על מה שאמר לו אחיו. לדבריו, כל עוד היו בבית החולים "הדסה" בהר הצופים לא דיבר איתו אחיו כלל, וגם לא אחרי שעברו לבית החולים "ביקור חולים" (בגלל שלא היו שבעי רצון מן הטיפול בבית החולים "הדסה"). "הוא לא דיבר כלום. לא דיברנו ולא כלום. לא רציתי לשאול אותו כלום... הוא אמר אני אספר לך אחר כך... הוא אמר אל תדאג אני יודע מי זה אחר כך אני אגיד לך" (עמוד 8 שורות 1-13). רק למחרת, בדרכם לתחנת המשטרה, סיפר המתלונן לאחיו על זהות התוקפים: "הוא אמר זה המשפחה של ח'ליל" (עמוד 11 שורה 9). גם אז, לדברי האח, "הוא לא אמר לי שמות" (שם בשורה 14).

12.    גם אחיו השני של המתלונן, האני זיאד, העיד כי לא ניתן היה להציל מפיו של המתלונן באותו הלילה, בבית החולים, דבר וחצי דבר על אודות זהותם של התוקפים, אלא אך את הידיעה כי הוא, המתלונן, מכיר אותם ויודע את זהותם. העד שאל את אחיו, לדבריו "מה יש לך, מי עשה לך את זה. לא היה לו תשובה. הוא כמעט חצי מת... אמרתי לו אתה מכיר? הוא עשה בראש שלו ככה (מהנהן בראש)" (עמוד 16 שורה 15). כאחיו הגדול אחמד, גם האח האני שמע מפי המתלונן על אודות זהות התוקפים רק למחרת. בהיותם בבית, בטרם הלכו למשטרה, שמע העד האני מפי אחיו המתלונן, לדבריו, את אשר מסר לאחר מכן במשטרה. ברם, באופן מוזר, בעדותו לא נקב האני בשמות התוקפים ככל שאכן נמסרו לו על-ידי אחיו: "השאלה הזאת אתה יכול לשאול אותו... בית המשפט יחליט לא אני ולא אתה" (עמוד 21 שורות 7-9). עם זאת, העיד האני, כי אחיו "אמר שהוא ראה פנים של בן אדם אחד וזה הכל" (שם בשורה 9).

13.     בפי המתלונן היה הסבר לשאלה מדוע לא סיפר לאחיו על זהות התוקפים. הוא חשש כי אם תיוודע זהותם סמוך לתקיפה, יחושו בני משפחתו חובה לנקום את נקמת אחיהם מן התוקפים: "אם הייתי צריך להגיד לכולם היה מלחמה. אמרתי להם אני מכיר בסדר אני מכיר ואני אטפל בעניין הזה. רציתי לטפל בעצמי למחרת הייתי במשטרה ונגמר. אם הייתי אומר שמות הם רצים והיה הולך כאסח ומלחמה. אצלנו אין דבר שיראו את אח שלנו בבית חולים וישתקו" (עמוד 43 שורות 19-22). ודוק: המתלונן לא גרס, במענה לשאלה זו, כי היה מנוע פיזית מלמסור את זהותם של תוקפיו, מחמת מצבו הרפואי. על-פי גירסתו ידע במי מדובר, ומצב הכרתו היה איתן דיו כדי שיוכל למסור את שמותיהם. חרף זאת החליט, החלטה מחושבת ושקולה, כי מסירת זהות תוקפיו לבני משפחתו בעוד הדם 'חם' תהיה מעשה לא נכון, בשל התוצאות הקשות שיכולות להיגרם מכך.

14.     ב"כ המאשימה לא רואה בהתנהלותו של המתלונן דבר שמקעקע את מהימנותו. אדרבא, לדבריה, פנייתו אל הרשויות כדי שייפעלו כחוק במקום נקמה ועשיית דין עצמית כמקובל בסביבתו, מלמדת על אחריות מצידו ועל אמינות. 

          מנגד, טוענים ב"כ הנאשמים לחוסר אמינות של המתלונן ושני אחיו באופן שבא לידי ביטוי בסתירות שבין עדויותיהם באשר לדברים שמסר להם המתלונן על אודות זהות תוקפיו.