הכרעת דין בתיק פ 2016/05

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של הפרת הוראה חוקית, איומים ותקיפה סתם .

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, הנאשם הפר הוראה חוקית שניתנה על ידי בית הדין הרבני בת"א במסגרת הסכם גירושין בינו לבין תקווה-רמה גבסו (להלן: "המתלוננת"), בכך שנשאר בדירת המגורים המשותפת בניגוד לפסק הדין, וזאת בתקופה שמיום 30.3.03 ועד ליום 11.6.03.

בהמשך, ביום 11.6.03 בשעה 02:00 או בסמוך לכך, בדירה, איים הנאשם על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה, באומרו: "אני ארצח אותך, את רוצה שייגמר לא טוב", וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה. עוד נטען, כי כחצי שנה עובר לתאריך דנן, תקף הנאשם שלא כדין את המתלוננת בדירתם, בכך שהכה בה בכל חלקי גופה.

 אין חולק, כי הנאשם והמתלוננת היו נשואים זה לזו והתגרשו על פי הסכם גירושין מיום 30.3.03 (ראה ת/2). הסכם זה אושר וניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני בתל-אביב ( ראה ת/3).

על פי האמור בהסכם, דירת בני הזוג הייתה אמורה

 להימכר, כאשר נקבע, שבתקופה שלאחר סידור הגט ועד למכירת הדירה בפועל, תישאר המתלוננת להתגורר בה ואילו הנאשם יעזוב את הדירה.

אין מחלוקת, כי בפועל, הנאשם לא עזב את הדירה המשותפת לאחר סידור הגט ובכך פעל בניגוד לפסק דינו של בית הדין, תוך הפרת הוראתו. לדברי הנאשם, הנתמכים גם בעדות המתלוננת, הדבר נעשה בהסכמת המתלוננת. הנאשם הוסיף, כי ההסדר שמצא את ביטויו ב- ת/2 היה בעצם פיקציה והוא נועד לענות על דרישות ההלכה, כאשר מלכתחילה הייתה הבנה בינו לבין המתלוננת כי הם שניהם יישארו בדירה.

הנאשם כפר בתקיפת המתלוננת ובהשמעת איומים כלפיה ברוח המיוחס לו בכתב האישום  וטען להד"מ.

ייאמר כבר עתה, כי ככל שהדבר מתייחס לעבירות התקיפה והאיומים לא הרימה התביעה את הנטל להוכיח את  אשמת הנאשם ויש לזכותו מאשמה.

המתלוננת העידה בבית המשפט עדות מקוטעת ומתחמקת שנמסרה בחוסר רצון בולט.  העדה טענה, כי אינה זוכרת את המקרה, כי אינה רוצה להחריף את יחסיה עם הנאשם וכי היא נעדרת עניין בהליך הפלילי.

לאחר שזיכרונה של העדה רוענן, היא נאותה לאשר, שהייתה אלימות מילולית בינה ובין הנאשם, וכן אישרה את נכונות דבריה במשטרה לפיהם, ערב תלונתה, אמר לה הנאשם: "את רוצה שאני ארצח אותך וזה ייגמר לא טוב".

המתלוננת הוסיפה וציינה, כי באותה תקופה היא נטלה משככי כאבים, הייתה לא רגועה ובעקבות זאת, היא עצמה נהגה באלימות מילולית ופיזית כלפי הנאשם.

עוד אמרה, שאומנם דבריה במשטרה היו אמת, אך היא לא סיפרה את כל העובדות והציגה תמונה חלקית.

המתלוננת הוכרזה עדה עוינת לבקשת התביעה מאחר שדבריה בבית המשפט לא עלו בקנה אחד עם גרסתה במשטרה,  והודעתה הוגשה כראיה- ראה ת/4.

בהודעתה במשטרה, מסרה המתלוננת בין השאר, כי לאורך תקופת נישואיהם ולאחרונה מספר חודשים לפני הגשת התלונה, הנאשם תקף אותה בכך שהיכה אותה בראשה. המתלוננת הוסיפה, שהנאשם צרך סמים בדירה, גם בנוכחות בנותיהם.

בסיכומיו הסכים ב"כ התביעה לכך, שלא הובאו די ראיות להוכחת אשמת הנאשם בעבירה של תקיפה, שכן קבלת דבריה של המתלוננת במשטרה בהתאם לסעיף 10א' לפקודת הראיות טעונה חיזוק וחיזוק זה לא נמצא בראיות שהובאו בפני בית המשפט.

עם זאת, עתר ב"כ התביעה, להרשיע את הנאשם בעבירה של איומים מכוח דבריה של המתלוננת בבית המשפט, דברים שנמסרו על ידה טרם הוכרזה עדה עוינת ואשר לגביהם אין צורך להידרש לאמור בהודעתה במשטרה.

אשר לעבירה של הפרת הוראה חוקית, הרשעת הנאשם מתבקשת לאור העובדות שאינן שנויות במחלוקת ולאור הודאת הנאשם עצמו כי לא עזב את הדירה למרות האמור בפסק הדין ת/3.

לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת המסקנה המתבקשת היא, כי עדותה נעדרת את המשקל הראייתי שמכוחו ניתן להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה במשפט.