הכרעת דין בתיק פ 1996/04

החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק.

א.        רקע

1.      בהתאם לכתב האישום נשוא תיק זה, הואשמה הנאשמת בעבירות של החזקת סם שלא לשימוש עצמי ונסיון לאספקת סם, בניגוד לסעיפים 7 ו-13 לפקודת הסמים המסוכנים תשל"ג 1973 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. עפ"י המתואר בכתב האישום, החזיקה הנאשמת סם מסוכן מסוג הרואין אשר הוסתר בתוך נעליים, שלא לצריכתה העצמית,  אותו ניסתה בבית המעצר נגב לספק לבן זוגה העצור.

2.      הנאשמת כפרה באמצעות סניגוריתה, עוה"ד מיכל רביד, במיוחס לה בכתב האישום, למעט העובדה כי אכן היה ברשותה הסם המתואר, אלא שלטענתה לא ידעה על קיומו. לטענתה, הגיעה כמנהגה לבקר את בן זוגה העצור. מחוץ לתחנת המשטרה פגשה אדם שזיהה עצמו כחברו של בן זוגה וביקש ממנה להעביר לו זוג הנעלים. בדיעבד הסתבר כי בתוך סולית הנעלים הוסלקו סמים, אשר לה לא היתה כאמור כל ידיעה על קיומם.

ב.      המחלוקת

המחלוקת נשוא תיק זה מצומצמת איפוא ונוגעת לשאלת קיומו של היסוד הנפשי.  כאמור אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומו של היסוד העובדתי, היינו כי הסם שהוסלק בנעלים היה ברשותה של הנאשמת והיא אף התכוונה למוסרו לעציר כנטען, אלא שהשאלה העומדת על הפרק היא, האם ידעה או לא ידעה הנאשמת על קיומו של הסם, ובהתאם לכך, האם מתקיימים יסודות העבירה אם לאו.

ג.       הראיות

1.  מטעם המאשימה העידו שלושה עדים:  החוקר שמעון רוימי אשר גם הגיש במסגרת עדותו את הודעת הנאשמת וכן מכתב בכתב ידה, אותו ניסתה להעביר לבן זוגה ואשר נתפס על ידו (ת/1, ת/2 ודו"ח תפיסה - ת/3 בהתאמה), קצין המשטרה אורן סבג שבמסגרת עדותו הוגשו גם דו"ח מעצר, דו"ח קצין ממונה ודו"ח פעולה וזכ"ד (ת/4, ת/5 ות/6 בהתאמה), ורס"ר עזרא מרדכי אשר גבה הודעה נוספת מהנאשמת אותה הגיש, לרבות מברק שנשלח מטעמו (ת/7 ו-נ/1 בהתאמה). 

2.  מטעם ההגנה העידה הנאשמת עצמה.

ד.         טיעוני הצדדים

1.   אין מחלוקת כאמור ביחס למתואר בכתב האישום, בכל הנוגע ליסוד העובדתי. השאלה היא האם ידעה הנאשמת או לפחות חשדה בדבר קיומם של הסמים המוסלקים, תוך שהיתה במצב של "עצימת עינים".

      לטענת התביעה זהו המצב בענייננו ולעניין זה סומכת היא את ידיה על העובדות הבאות:

א.  אופיה המניפולטיבי של הנאשמת ותמיהות העולות מעדותה, כפי שבאים אלה לידי ביטוי, הן במכתב אותו ניסתה להעביר לבן זוגה (ת/2) והן בשקרים העולים מעדותה (תפיסת ידו של השוטר שתפס את הסם בניגוד להגיון הדברים לפיהם היתה צריכה להפריע דוקא לפיזור האוכל שהובא על ידה, ידיעתה או אי ידיעתה על השימוש בסם שעושה בן זוגה, העובדה כי ידעה שאסור להכניס ציוד מזרים ובכל זאת עשתה כן, האם ראתה או לא ראתה את הנעליים קודם תפיסתם, אי מסירת מלוא המידע על ידה בעת חקירתה, אי מסירת פרטי מוסר הנעלים אלא בשלב מאוחר  ועוד).

ב.      גם אם קיבלה את הנעלים מאחר, היה צריך הדבר להעלות חשד במוחה (ולדעת התביעה עלה בפועל), ואי עשיית דבר מצידה מהווה עצימת עיניים המגבשת את היסוד הנפשי הנדרש להתקיימות עבירה. הנסיבות בעניין זה מעלות חשד לגבי מצב דברים אסור ועל כן היה עליה לוודא את המצב לאשורו והיא אינה יכולה להסתמך על אי הידיעה הפורמלית.

2.  א.   מנגד סבורה ההגנה, כי לא זו בלבד שלנאשמת לא היתה כל ידיעה על קיומם של הסמים המוסלקים, אלא שבנסיבות העניין, בהם היו אלה בתוך סוליות הנעל אשר קיבלה זמן קצר קודם לתפיסתה, על ידי אחד שהציג עצמו בשמו המלא כמכר של בן זוגה, לא יכולה היתה לדעת או אף לחשוד בקיומם, וכי אדם סביר, אף אם הציץ בקופסא שקיבל וראה נעלים, לא היה צריך לפרק את סולייתם, כדי לבדוק אם נמצאים שם סמים או חומרים אסורים אחרים.

ב.      זאת ועוד, נוכח מחדלי חקירה לא מבוטלים הרי שנשללה מהנאשמת אפשרות לראיות אפשריות להוכחת חפותה ובהצטרף לאמור לעיל, אין אלא לזכותה.

ה. דיון

1.        אם נבחן את העדויות שנשמעו, נראה כי אמנם ישנה אפשרות לפיה ידעה הנאשמת על קיומם של הסמים, ואולם בהחלט אין זו הגירסה ההגיונית היחידה המסתברת ואיננה ודאית כלל ועיקר. גרסתה של הנאשמת בצירוף מחדלי החקירה, אכן מכרסמת במשקל ראיות התביעה עד כדי העלאת ספק בקיום היסוד הנפשי אצלה, ספק שצריך לפעול לטובתה.

2.        התמיהות אותן העלתה התובעת, אכן מעלות שאלה, ואולם נראה לי כי תמיהות אלה זניחות הן, ביחס למכלול הכולל של הנסיבות ואף ניתנות, לפחות בחלקן, להבנה. גם מבחינת אמינותה של הנאשמת, איני רואה עין בעין עם התובעת את שאלת אמינותה של הנאשמת, ולא מצאתי שיקולים של ממש, שיש בהם כדי להצביע על פגיעה בה.