הכרעת דין בתיק פ 1966/05

בפתח הכרעת הדין, הנני מודיעה על זיכויו של הנאשם מכול העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אלה נימוקי.

א. כתב האישום - עובדות ואשמה

במרכזו של כתב  אישום, נושא הכרעת דין זו, שני אירועי אלימות בגינם הועמד הנאשם לדין בשני אישומים בעבירה של תקיפה חבלנית של בת זוג, לפי סעיפים 380+382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

האירוע הראשון אירע ביום 24/1/04 בשעה 12:00 לערך, בו, על פי הנטען באישום הראשון, תקף הנאשם את אשתו (להלן:"המתלוננת") בעקבות ויכוח ביניהם בכך, שהשליך לעברה כיסא, אשר פגע ברגלה וגרם לה חבלה וחדל ממעשיו רק בעקבות התערבות בנם עומרי. (להלן:"אירוע הכיסא"). כעבור ימים ספורים האלימות נשנתה, לגרסת התביעה, כאשר ביום 4/2/04 בשעות הערב, חזר הנאשם ותקף את המתלוננת, בכך שבהיותם בחדר השינה תפס אותה בכוח בזרועותיה, הפשיטה ממכנסיה ותחתוניה והשכיבה בכוח על המיטה, ורק התערבותו של בנם יצחק מנעה את המשך המעשים. כתוצאה מתקיפה זו, על פי גרסת התביעה, נחבלה המתלוננת חבלות של ממש בדמות סימנים כחולים בזרועותיה, ואגודל יד ימינה התעקם והתנפח (להלן:" אירוע חדר השינה").

ב. זירת המחלוקת - על המוסכם והחולק

גרסת הנאשם לא הייתה בבחינת כפירה גורפת בכול עובדות כתב האישום, אלא הצגה שונה של השתלשלות הדברים ואופיים באופן הנוטל ממעשיו את האספקט הפלילי.

מהם, אפוא, גבולות המחלוקת, או במילים אחרות, המוסכם והחולק.

מוסכם, כי ברקע האירועים מערכת יחסים זוגית סבוכה ובעייתית בין הנאשם למתלוננת, שהתדרדרה לשפל של נתק מוחלט ביניהם והוסלמה לקראת פרידה, הגם שבתקופה הרלבנטית עדיין המשיכו להתגורר תחת קורת גג אחת.

ולגופם של האירועים:

לגבי האישום הראשון, אין מחלוקת, כי בדומה לדפוס היחסים ששרר בין בני הזוג, גם במקרה זה קדמו לאירוע דין ודברים צעקני סביב עניין של מה בכך. אין גם מחלוקת שבעצומו של הריב, באקט של כעס ועצבים, נטל הנאשם כיסא פלסטיק קטן עם רגליות שעמד בסמוך במטרה להשליכו. השוני בין הגרסאות נסב סביב השאלה מה עשה ו/או התכוון לעשות עם הכיסא שבידיו: בעוד לגרסת התביעה בכתב האישום זרק אותו על המתלוננת ופגע בה, וכתוצאה מכך נחבלה ברגלה, טוען הנאשם כי הרים את הכסא בעידנא דריתחא והתכוון להטיחו בחוזקה ברצפה, וכך גם עשה, ולא מעבר לכך.

ניתן אפוא לומר, כי הסוגיה סביב הוכחתה- או לחילופין הפרכתה- נסב הדיון באישום זה היא, האם השליך הנאשם את הכיסא לכיוונה של המתלוננת בכוונה לחבול בה, או שמא רק כילה בו כעסו, והתנהגותו לא הייתה יותר מאשר ביטוי חיצוני לעוצמתו ולתסכול  שחש בעקבות הריב, ולמעשה עצמו לא התלוותה כול כוונה לפגוע במתלוננת.

גם לגבי עובדות האישום השני המחלוקת העובדתית אינה משתרעת על כול רוחב חזית המריבה, הואיל והנאשם מודה כי התקיים מגע פיזי בינו לבין המתלוננת, אך בה בעת שולל כי כפה עצמו עליה. לגרסתו, באותו ערב לאחר שפרש לישון פתחה המתלוננת במסכת של הצקות סביב התעקשותה לשוחח עמו, ולא הרפתה ממנו גם לאחר שעזב את חדר השינה, כשהיא מתחקה אחריו בכול חדרי הדירה. בשלב מסוים, כדי לשים לכך קץ, אכן ביקש לקיים עמה יחסי מין בהסכמה, ולצורך זה ליטף אותה וניסה להפשיטה מבגדיה, אך בניגוד לגרסתה, טוען, כי למעשיו לא התלווה שום שימוש בכוח. מכאן, שגם באישום השני, נסבה המחלוקת סביב שאלת הכוונה.

ניתן אפוא לומר, כי בסופו של יום במוקד הכרעת בית המשפט שאלה של מהימנות. הווה אומר, קביעת עובדות שני האירועים הינה פונקציה של מידת האמון שיעניק בית המשפט לכול אחת מהגרסאות, וזו תוכרע בהתאם לעמידתן במבחני סבירות, היגיון וניסיון החיים.

בהקשר זה יש להוסיף ולומר, שלגבי האישום הראשון, גרסת המתלוננת לגבי אופן התרחשות הדברים עומדת בבדידותה, כך שהסיטואציה הראייתית בהתייחס לעובדות האירוע עצמו היא של גרסה מול גרסה. שונה המצב לגבי האישום השני, בו אל מול עדותה היחידה של המתלוננת ניצבת עדות הנאשם, אך היא מגובה, כפי שיבואר, בעדותו של בנם.

ג. התשתית העובדתית

ראיות התביעה ובמרכזה עדות המתלוננת

במרכז התשתית הראייתית של התביעה עומדת, כדבר מובן מאליו, עדותה של המתלוננת שעל יסודותיה מבקשת היא להשתית את הרשעת הנאשם. דע עקא, שניתוח העדות מעלה קיומם של שינויים מסוימים בין גרסתה בבית המשפט לאמור בעובדות כתב האישום, ובנוסף, בנקודות עובדתיות מרכזיות היא מתיישבת דווקא עם גרסת הנאשם, או למצער, אינה שוללת את עיקריה.

כבר בפתח עדותה מעל הדוכן ניתן היה להתרשם שהמתלוננת אינה ששה להעיד נגד הנאשם ומבכרת להימנע מכך. הדבר מצא את ביטויו בכך שטרחה להקדים ולומר שאינה מעוניינת בהימשכות ההליכים הפליליים נגדו והייתה מעדיפה שהתיק ייסגר, כפי העמדה המפורשת שכבר הביעה בכתב. גישה זו זלגה גם לאופן בו מסרה את עדותה כשניכר היה בה קו של ערפול בכיוון של טשטוש ומיתון העובדות בשחזור שני האירועים הקונקרטיים סביבם נסב כתב האישום. כך שבסופו של יום, התמונה העובדתית לא הייתה משכנעת.

וביתר פירוט. העדה הטיבה לתאר את הרקע להתרחשותם, הנעוץ, ועל כך אין מחלוקת, במערכת היחסים העכורה והטעונה ששררה באותה תקופה בינה לבין הנאשם ויצרה מתיחות קשה ומעיקה, במיוחד לאחר שהנאשם החל נוקט בהתעלמות מופגנת מקיומה והלך והתחפר בשתיקתו, ובעקבות זאת הלכה והשתלטה על ביתם מציאות עגומה של שתיקה רועמת בין בני זוג, הדרים באותה דירה, בכפיפה אחת אך אינם מחליפים ביניהם מילה. מצב הדברים היה לצנינים בעיניה והיא התעקשה לשנותו, אך כול ניסיונותיה עלו בתוהו. וכך, בעודה משקיעה מאמצים לשווא לשוחח עם הנאשם, פונה אליו שוב ושוב, חוזרת ומציקה ולא מרפה, שבה ומנסה לתקשר עמו אך נתקלת בקיר אטום ונוחלת כישלון צורב ומשפיל, מאן הנאשם לשתף פעולה והמשיך לעמוד במריו ולהתמיד בשתיקתו. בהקשר זה ראוי לומר כבר עתה. אף אם ניתן להבין את מצוקתה של המתלוננת אל מול התנהגות בעלה, שאינה נתונה במחלוקת, ולגלות הבנה לתסכולה, הרי התמונה המצטיירת מעדותה לגבי התנהגותה התוקפנית וחלקה בהתססת האווירה והעצמת המתיחות בין בני הזוג דומה לזו שתיאר הנאשם. על רקעה התרחשו שני האירועים נשואי כתב האישום.