הכרעת דין בתיק פ 1959/07

1.     הנאשמת מואשמת בכך שבתאריך 12.11.04, סמוך לשעה 18:00, בתל אביב ברחוב הלוחמים, מול בית חולים וולפסון, איימה באמצעות אקדח צעצוע, הנחזה להיות אמיתי, על שתי גברות, שישבו יחדיו על ספסל ציבורי, בכך שנופפה בו לעברן מתוך כוונה להפחידן שלא כדין.

2.     בגין מעשה זה מיוחסת לנאשמת עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן:"חוק העונשין").

3.     הנאשמת, באמצעות באת כוחה, כפרה באשמה המיוחסת לה וטענה כי הוציאה, מתוך תיקה,  אקדח צעצוע, המשמש כמצת, על מנת להדליק סיגריה, אך מעולם לא כוונה אותו כלפי מאן דהוא.

4.     מטעם התביעה העידו שתי המתלוננות,  גב' ציפורה פויסטרו פאר (להלן: "גב' פאר) וגב' חגית תובל שכנר (להלן: "גב' שכנר"), וכן הוגשו תצלום האקדח, שמראהו אינו משתמע לשתי פנים ואינו מותיר ספק שנראה כאקדח אמיתי, ודו"ח הפעולה של רס"ר חמו אלברט, שביצע את החיפוש בתיקה של המתלוננת ותיאר את האקדח, שמצא מוסתר בתוכו, כ"דומה לאקדח אמיתי".

5.     מטעם ההגנה העידה הנאשמת.

6.     מעדותן של המתלוננות עולה כי תחילת האירוע היה בפניית הנאשמת אליהן בבקשה לעזרה כספית - בקשה שסורבה על ידן, ואשר בעקבות סירובן שלפה מתוך תיקה אקדח, שנחזה בעיניהן לאקדח אמיתי,  וכיוונה אותו לעברן.

7.     שתי הנשים, המתלוננות, כל אחת בדרכה, הביעו את תחושתן ותיארו את רגעי האימה, הפחד והחרדה שעברו עליהן מרגע שהנאשמת הוציאה, מתוך תיקה, מה שנראה בעיניהן, כאמור, אקדח אמיתי, ניגשה אליהן כשהאקדח שלוף בידה, כיוונה אותו לעברן ומלמלה לעברן בהתרגשות מילים והברות בלתי מובנים בשפה הרוסית.

8.     גב' פאר, שהייתה המאופקת, בין השתיים, בתיאור תחושותיה, הדגישה כי: "בעת האירוע הייתי מופתעת ולא הספקתי לעכל את מה שקרה. כנראה שהייתי גם מבוהלת. לא עיכלתי את כל הדבר הזה".

גב' שכנר נשמעה נסערת מהאירוע, גם במהלך מסירת העדות, וניכר היה כי היא חווה פעם נוספת את מה שעבר עליה. היא הביעה את רגשותיה באופן חד וברור "הסתכלתי והייתי המומה. מעולם לא נתקלתי בסיטואציה כזאת... התחושה שלי הייתה שאני ניצבת בפני איום ממשי לחיי... הפעולה הייתה של איום בניסיון לקבל כסף וזה לא היה ניתן לשום פרשנות אחרת, גם אם האקדח לא היה אמיתי - מטרתה הייתה לאיים על חיי... אני חושבת ששוחחתי על האירוע עם כל מי שפגש אותי במשך לפחות חודש.... התנהגותי הייתה של אדם שעבר טראומה...".

9.     הנאשמת מסרה 2 הודעות במשטרה, האחת ביום האירוע, בסמוך לאחריו,  בשעה 19:47, לאחר שהובאה לתחנת המשטרה והשנייה מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 15.11.04.

ב-2 ההודעות, כמו גם בעדותה בבית המשפט, טענה הנאשמת שהוציאה את האקדח, שהתברר שהינו מצת, כדי להדליק סיגריה.

בעת גביית הודעתה הראשונה הייתה הנאשמת בגילופין ובגוף הודעתה ציין החוקר  מספר הערות לפיהן "הנ"ל שיכורה, לא עונה לעניין, מדיף ממנה ריח של אלכוהול חזק...מדברת שטויות ודברים לא לעניין" עד שנאלץ, בשלב מסוים, לאור מצבה, להפסיק את גביית הודעתה בציינו "ברגע זה הופסקה העדות, החשודה החלה לבכות ופעם לצחוק ולא ניתן לתקשר איתה".

בהודעתה השנייה מאשרת למעשה הנאשמת את גרסת המתלוננות, על תחילת האירוע, לפיה פנתה אליהן בבקשה לקבלת עזרה כספית "אני רציתי עזרה מהבחורות 4 שקלים והם לא רצו לתת לי אני רציתי לנסוע לקרית שרת והיה חסר לי כסף".

בבית המשפט חזרה בה הנאשמת מהודאתה בפנייה אל הנאשמות בבקשת כסף, אך לא הכחישה את אמירת הדברים והתחמקה ממתן תשובה והסבר לכך שהדברים נאמרו על ידה בחקירה, ולא מצאתי להטיל ספק שהדברים אכן נאמרו על ידה במהלך מסירת ההודעה ושהם משקפים נכונה את התנהגותה.

אך, יותר מכל, ראוי להדגיש שכבר בהודעתה הראשונה הבהירה הנאשמת כי "אני היום שתיתי וודקה 50 גרם ואני לא זוכרת שום דבר" וחזרה כל כך בהצהירה, בפתח עדותה בבית המשפט, " אני לא זוכרת כל כך את האירוע כי הייתי שיכורה ונפלתי ברחוב".

10.איזה משקל, אם בכלל, ניתן אם כן לתת לגרסתה של הנאשמת, שלטענתה אינה זוכרת במדויק את האירוע ואת מעשיה.

היטיבה להגדיר סיטואציה זאת ב"כ הנאשמת בסיכומיה כשהבהירה "הנאשמת לא יכולה להודות בדבר שהיא לא זוכרת שעשתה"

11.כל תיאור האירוע על ידי הנאשמת, שנמסר, על פי גרסתה, לא מתוך זיכרון, אלא כהשערה על מה שאירע, נשמע הזוי, מופרך ובלתי אמין.

רק כדי לסבר את האוזן אתייחס לנפתלות גרסתה בניסיון להסביר את הסיבה להוצאת האקדח מתיקה. בעוד שבעת חקירתה במשטרה לא הצליחה הנאשמת למצוא הסבר לטענתה שהוציאה את האקדח כדי להדליק סיגריה, כשכזו לא נמצאה ברשותה, בעדותה בבית המשפט נשמע מפיה לראשונה סיפור על אדם אלמוני שנתן לה סיגריה לבקשתה.