בעובדות כתב האישום נטען כי בתאריך 25.10.04, בשעה 18:30 לערך, הגיע הנאשם למשרדו של עו"ד יגאל וייס, הוא המתלונן, ברח' תובל, בר"ג, אשר יצגו בסכסוך אזרחי, סגר אחריו את דלת המשרד מבפנים, באמצעות כפיס עץ, ניגש למתלונן והצמיד סכין מטבח לצווארו, תוך השמעת איום כי "בא לשחוט אותו" ועוד הוסיף איומים לבל יגיש המתלונן תלונה נגדו במשטרה, שאם ייעצר, לכשישתחרר ישחט את ילדיו של המתלונן.
בגין כך יוחסו לנאשם עבירות על פי סעיף 379 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
הנאשם מכחיש את המיוחס לו ולטענתו כלל לא נכח במשרדו של המתלונן בשעה הנקובה לעיל, הגם שהגיע למשרדו של המתלונן, כפי שנדבר עמו, כשעה קודם למעשה התקיפה הנטען ומאחר ואיחר להגיע: "הפקידה אמרה לו לבוא פעם אחרת" (ראה תגובתו לכתב האישום, שהוקרא לו, בעמ' 3).
עוד טען הנאשם כי המתלונן טופל בו אשמת שווא, הכל בגלל ומאחר וסרב לשלם את שכרו של המתלונן, בסכום של 300 דולר, בגין ישיבת בית משפט שנערכה בסמוך לארוע הנטען, וזו דרכו של המתלונן להתאנות לו, עקב סירובו זה.
המתלונן שטח את גרסתו בבית המשפט ולפיה הינו עורך דין העוסק מזה כ-26 שנים, בתחום דיני המשפחה. במסגרת עיסוקו טיפל בתיק עיזבון שנגע לאביו של הנאשם, כשבזמנו המתלונן ערך עבורו צוואה. בסמוך לתאריך הארוע נערך דיון בבית משפט, בנוגע לתיק ובגינו היה אמור הנאשם לשלם לו סכום של 300 דולר, ולדבריו הנאשם אף התקשר מספר פעמים למשרדו, לאחר הדיון. ביום הארוע, בהיותו בגפו, במשרדו, שמע קול נקישה בדלת החיצונית ולשאלתו מי הפונה, ענה לו הנאשם.
המתלונן פתח בפניו את דלת המשרד ופנה למשרדו וברגע שהתיישב, קפץ לעברו הנאשם והצמיד סכין מטבח לצווארו תוך שאמר: "באתי לשחוט אותך, למה עשית לי את זה" (עמ' 5, שורות 10-9), לאחר שהנאשם נרגע מעט הוסיף והתריע באוזני המתלונן: "אם תתלונן אני אשחט אותך ואת הילדים, אני יודע איפה אתה גר" (עמ' 5, שורות 11-12), המתלונן הבטיח שלא יפנה למשטרה בתלונה, ואז הנאשם פנה והלך לדרכו, כשאז הבחין המתלונן באותו כפיס עץ, שהניח הנאשם מתחת לדלת הכניסה, על מנת למנוע ממאן דהוא להיכנס מבחוץ.
לעניין פשר התנהגותו זו של הנאשם, טען המתלונן כי: "אני לא מבין עד היום מה הוא רצה, הבטחתי לו לא להתלונן ולא התלוננתי" (עמ' 5, שורה 15). עם זאת, כמסתבר, החליט המתלונן להגיש תלונה במשטרה, כנגד הנאשם וזאת עשה בתאריך 15.2.05, לאמור, קרוב ל-4 חודשים לאחר הארוע הנטען, כשהסיבה לכך היתה פגיעות חוזרות ונשנות במכוניתו של המתלונן, שארעו למן אותה תקרית נטענת במשרדו, כשהמתלונן החל לחשוד כי ידו של הנאשם בכך. עוד הוסיף המתלונן כי לא ראה להתלונן מיד מאחר ונפל עליו פחד רב מפני הנאשם, נוכח האיום על ילדיו (עמ' 8, שורות 23-22). כמו כן ציין כי לאחר הגשת התלונה, הגיש בקשה לבית המשפט "להתפטר מהתיק" בו ייצג את הנאשם ואחיו (עמ' 9, שורות 4-1). גם בחקירתו הנגדית, על ידי הנאשם, חזר ותאר המתלונן את אפיוני התנהגותו של הנאשם, שגרמו לו לחשש ולפחד רב, והעלה השערה, כי המניע להתנהגותו של הנאשם היה נעוץ בתסכולו של הנאשם מההליך שניהל עבורו המתלונן בבית משפט לענייני משפחה (עמ' 7, שורות 21-18).
מסתבר כי לאחר הארוע הנטען, התקשר גם המתלונן לאחיו, שהינו עו"ד, שמשרדו סמוך למשרדו של המתלונן והזעיקו למשרדו. האח, ע"ת 4, אורי וייס, ציין כי אחיו התקשר אליו בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ונשמע מבוהל ונסער וביקשו להגיע אליו מיד למשרד, ובהגיעו מצא את המתלונן מפוחד ונסער עד מאד, משסיפר לו כי הנאשם, שאינו מוכר כלל לע"ת 4, הצמיד סכין לצווארו (עמ' 11-14).
גרסת הנאשם בעדותו בבית המשפט הינה כאמור, כי המתלונן נוטר לו על אי תשלום שכר טרחתו, בסכום של 300 דולר. בבית המשפט טען הנאשם כדלקמן: "דיברנו בטלפון והוא אמר לי לבוא עם הכסף, אמרתי לו שאני לא בא עם הכסף. אמרתי לו אם אתה רוצה להמשיך את התיק מנקודה זו תמשיך ואם לא, לא קרה כלום. אני לא מוכן לתת לו 300$ + מע"מ בגלל שהוא לא בא עם צו ירושה ולא בא מוכן. כל פעם הוא יעשה לי תרגילים ואני אתן לו 300$ - יפה מאד" (עמ' 15 לפרוטוקול).
משנדרש הנאשם לשאלה מדוע לא מסר על אותה שיחת טלפון בחקירתו במשטרה, מתאריך 18.2.05, היתה תגובתו: "לא סיפרתי במשטרה שהוא דרש 300$ כי לא היה מה לספר, כי לא התקשרתי סתם, ואני עומד על כך שבשיחה שהוא דרש 300$ כל הזמן ביקש 300$" (עמ' 15). מתתבר כי לטענת הנאשם מדובר בשיחה שארעה למחרת האיום הנטען, אלא שמסתבר שהנאשם כלל לא העלה גרסה מעין זו בדבר קיומה של שיחת טלפון מפורטת זו, שנועדה לחזק את גרסתו כי תאוות בצע היא המניעה את המתלונן, למסור הודעת שווא נגדו, בעת שחקר את המתלונן בחקירה נגדית בבית המשפט, כשבחקירתו במשטרה ציין כי המתלונן דרש ממנו 300 דולר: "אחרי המשפט", מבלי להתייחס לכך כי מדובר, כטענתו, בשיחת טלפון, כפי שפרט בעדותו בבית משפט, שהתרחשה למחרת התקרית הנטענת (גיליון 2, שורה 45).
מתברר מגרסת הנאשם עצמו, אם בבית המשפט ואם בחקירתו במשטרה, כי הינו סובר, שהמתלונן לא מילא דיו את חובתו כעורך דינו וכי לא ייצג כיאות את עניינו בבית המשפט ויש בו טרוניה כלפי המתלונן בשל כך, עד שלהבנתו, המתלונן אינו ראוי לשכרו, וכי טרוניה זו באה לאחר ובסמוך לדיון שנתקיים בבית המשפט לענייני משפחה, שלאחריו ארעה התקרית הנטענת מפי המתלונן, שהנאשם חזר והעלה טרוניה זו בדבריו בבית המשפט ומתברר מפיו הוא כי רבה היתה טרונייתו כלפי המתלונן. הנאשם, שמקום עבודתו סמוך למשרדו של המתלונן, מאשר כי ביום התקרית הנטענת סר למשרדו של המתלונן, כשעה טרם התקרית, לאור קביעה מוקדמת עם המתלונן, כפי שנהג אחרי כל ישיבת בית משפט, אך חזר על עקבותיו מפאת דוחק בזמן. הנאשם גם חזר והעלה טרוניה על אופן הפסקת הייצוג מצד המתלונן, כשלטענתו המתלונן אף סרב להעביר מסמכים שונים לידי עורך דין אחר שבא במקומו (ראה ס/1, ס/4).
הטענה שבה דבק הנאשם כי המתלונן רודף אותו, על ידי העלאת טענות שווא, בדבר הארוע אך מתוך כך, שלא שילם לו שכרו, נמצאת בעיניי כטענה שאין בה ממש. המתלונן חזר ותאר בעדותו, גם בתשובות לחקירתו הנגדית של הנאשם את אפיוני התנהגותו של הנאשם בפרשה זו, לאחר כניסתו למשרד, כשהתפרצותו הפתאומית כלפיו, כפי שתוארה, שהיתה בלתי צפויה לחלוטין והיה בה כדי להממו ולהותירו נפחד, כשהוא חושש לחייו ולחיי בני משפחתו, נוכח התנהגותו זו של הנאשם שלא בחל בהצמדת סכין לצווארו. מסתבר מתוך דברי המתלונן, כי למעשה הביע בפניו, הנאשם על אתר, אגב הצמדת הסכין, טרוניה, על דרך טיפולו של המתלונן בתיק וזאת על פי דבריו שחזרו ונשנו מפי הנאשם לאמור: "למה עשית לי את זה" ומסתבר כי טרוניה זו, בדבר דרך ייצוג כושלת מצד המתלונן שהטיח בו הנאשם, חזרה ונשנתה בעדותו של הנאשם בבית המשפט, והיא שעומדת בבסיס התנהגותו של הנאשם, כפי שתוארה מפי המתלונן.
אין בידי לקבל את הטענה שהושמעה מפי הנאשם, לפיה המתלונן, בחר לפגוע בנאשם באמצעות העלאות טענות כזב כה קשות, אך משום שלא שולם לו חלק משכרו - אותם 300 דולר. מפי המתלונן עלה בעליל כי היה מוכן להבליג על התנהגותו של הנאשם כלפיו ולו משום כך שחשש ממנו ומהאפשרות של מימוש איומיו, כשהמתלונן הבהיר כי נקט בצעד מוטעה מלכתחילה, משלא התלונן מיידית במשטרה. מסתבר גם, שאין מדובר בהגשת תלונה, מתוך זאת שהמתלונן נמלך בדעתו לאחר מספר חודשים וגיבש דעתו כי יש מקום להגשת התלונה במועד שבחר, לאמור כ-4 חודשים לאחר התקרית. לעניין זה עלה מדברי המתלונן, כי לאחר ארוע התקרית, משנפגעה מכוניתו שוב ושוב, כפי שתאר זאת בעדותו ומשהתגבר חשדו כי יתכן וידו של הנאשם בכך, עד כדי שחשש כי הנאשם אף מגיע לביתו, לא נותרה בידו הברירה אלא להתלונן נגד הנאשם ולהבהיר במשטרה מה מקורן המשוער של אותן פגיעות שחווה בעת האחרונה, טרם תלונתו, הגם שיש לציין כי לא הובאה במשפט זה, כל ראיה, כי הנאשם הוא זה שחיבל במכוניתו. עם זאת, יש בכך כדי להבהיר פשר השהיית התלונה הראשונית מצד המתלונן, לפרק זמן של כ-4 חודשים.
חיזוק לעדותו היחידה של המתלונן, לגבי התקרית שארעה במשרדו מצויה בעדות אחיו, עו"ד אורי וייס, שמסר בעדותו כי המתלונן התקשר אליו וביקשו להגיע בדחיפות למשרדו, כשהוא נשמע נסער ומבוהל, ובהגיעו מסר לו בדבר הלקוח, שהצמיד סכין לצווארו. אכן מדובר בעדות מצד אדם שהינו קרוב ביותר למתלונן, אלא שהעד הקפיד לומר כי אינו מכיר כלל את הנאשם וכל אשר שמע על התקרית נשוא כתב האישום הינו מפי אחיו, ושוכנעתי כי העיד עדות מהימנה ועניינית. יש בעדותו של עד זה להצביע על כך כי המתלונן היה מצוי, באותו ערב, בחרדה גדולה, נוכח חוויה קשה שחווה ויש על כן בעדות זו להוסיף תימוכין לגרסת המתלונן, לגבי הנטען מצידו כלפי הנאשם.
ככלל ראוי לציין כי עדות כבושה ערכה מועט, אלא אם כן מצוי הסבר סביר לעניין השהייה וכבישת העדות (ראה ע"פ 674/84
הרצל אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"א (4) 33). במקרה שבפנינו מצוי הסבר מפי המתלונן, שחשש עד מאד להגיש תלונה נגד הנאשם, פן יבולע לו ולבני משפחתו. לגבי עיתוי הגשת התלונה, לאחר 4 חודשים ולא לפני כן, נמצא עוד המתלונן מעלה הסבר שהגיונו עימו, לפיו חשדות שצצו ועלו לפיהם הנאשם עדיין ממשיך ומתנכל לו, בדרכים אחרות, הניעוהו להגיש תלונה כוללת, כשהיה בחשד זה להבהיר למתלונן, כי עליו לפעול בדרך אחרת, ולהגיש את דבר תלונתו במשטרה.
על כן אין השיהוי, במקרה זה, בהגשת התלונה, יכול לעמוד לחובתו של המתלונן, משנמצא בצידו הסבר ממשי והגיוני המבהיר פשר האיחור בהגשת התלונה וכבישתה, ואין בהשהיית הגשתה כדי לפגוע באמינות גרסתו של המתלונן.
הכחשותיו הגורפות של הנאשם והטענה במקום אחר הייתי שנטענה באופן סתמי, ומבלי שהנאשם טרח להביא כל ראיה התומכת בכך, ראויות להדחות מכל וכל כאשר יש מקום בנסיבות שהובאו בפני כדי להעניק אמינות לגרסת המתלונן בכללותה, ומנגד יש לדחות את גרסת הנאשם בכללותה כגרסה שאינה אמת, כשנראה שהנאשם גם ניסה לשרבב לגרסתו, כפי שהובאה בבית המשפט, התרחשויות שכלל לא אירעו כשהדברים נוגעים לכך שהמתלונן לטענתו, בשיחת הטלפון, דרש במפגיע את כספו (עמ' 15, שורות 11-6), גרסה שנועדה לגבות את גרסתו של הנאשם בדבר להיטותו היתרה של המתלונן לקבלת כספו, שהיה בה, לטענת הנאשם, להביא את המתלונן לבדיית אותה גרסה כנגדו - ולא היא.
בסיכומם של דברים, יש מקום, כאמור, לקבל את גרסת המתלונן מתחילתה ועד סופה, כגרסה מהימנה. מסתבר כי לא זו בלבד שהמתלונן לא אץ להגיש תלונה כנגד הנאשם, אלא ביקש להימנע ממנה מחמת פחדו וחששו מהנאשם ורק ארועים נוספים, כפי שפורטו, הביאוהו למסקנה, כי יש מקום לשתף את המשטרה בכל אשר התרחש במשרדו, כמפורט לעיל, על מנת לשים קץ למסכת ההתנכלויות שידע מאז התקרית, כשחשדו נפל על הנאשם, כמי שעומד מאחוריהן, הגם שיש לחזור ולציין, כי לא הובאה במשפט זה כל ראיה באשר לחלקו של הנאשם במעשי התנכלויות נטענים אחרונים אלו.
גרסתו של המתלונן יודעת כאמור גם תימוכין על פי עדותו של אחיו, ע"ת 4, בדבר מצבו הקשה וחרדתו הרבה של המתלונן, מיד לאחר התקרית. על כן, בסיכומם של דברים, אני מורה על הרשעת הנאשם בעבירות על פי סעיף 379 ו-192 לחוק העונשין, שיסודותיהן הוכחו עד תום.