הכרעת דין בתיק פ 1867/05

הנאשם הואשם על פי כתב האישום בעבירות של תקיפת בן זוג ואיומים בניגוד לסעיפים 379+382(ב) ו- 192 לחוק העונשין.

על פי הנטען בעובדות כתב האישום, מדובר באירוע שאירע ביום 6.3.04 בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, בעת שהנאשם נפגש עם אשתו דאז אנג'לה ממנוב (להלן: "המתלוננת"), כחלק מהסדרי ראיית ילדתם המשותפת. על פי הנטען, באותה הזדמנות, הנאשם תקף את המתלוננת בכך שמשך בידה וכן איים עליה שלא ייתן לה לחיות עם הילדה, ייקח אותה ממנה ולא ייתן לה לחיות עם אף  אחד אחר.

ייאמר בראשית דברי,  כי לאחר שמיעת הראיות השונות, הגעתי למסקנה, כי אין בהן די להוכחת אשמת הנאשם מעבר לספק סביר ולכן, יש לזכותו מחמת הספק.

אין מחלוקת, כי ביום האירוע שחל במוצאי שבת, נפגשו הנאשם והמתלוננת בתחנה המרכזית בתל-אביב. באותה עת הם חיו בנפרד והתנהלו ביניהם הליכי גירושין.

המחלוקת נטושה באשר להשתלשלות האירועים באותו מפגש. בעוד שלדברי המתלוננת, הנאשם ניסה לשדל אותה לחזור אליו- כפי שעשה ללא הועיל כבר בהזדמנויות קודמות- ואז, בעקבות סירובה, הוא נקט נגדה אלימות פיזית ומילולית בכך שמשך בידה וכן איים  עליה ברוח המתואר בכתב האישום, הרי שלדברי הנאשם, לא אירע כל דבר חריג באותו מפגש, למעט העובדה, שהמתלוננת ביקשה ממנו כסף והוא טען כי אין בידו לתת לה. הנאשם שלל מכל וכל את האפשרות שתקף את המתלוננת או איים עליה.

לטענת הנאשם, מדובר בעלילת שווא, כחלק ממאבק הגירושין ביניהם, וכן, לאות נקמה על כך שהוא הגיש כמה ימים קודם לכן תלונה במשטרה נגד חברה של המתלוננת, בטענה שהלה תקף אותו (ראה נ/1 ו- נ/2).

ככל שניתן לראות, ראיות התביעה מבוססות על עדותה היחידה של המתלוננת, כאשר דבריה כנגד הנאשם אינם זוכים לתימוכין וחיזוק בראיות נוספות.

מראש, על מנת שניתן יהיה לבסס הרשעה בפלילים בהסתמך על עדות יחידה,  על עדות זו להיות בעלת משקל ראייתי משמעותי. הדבר נכון במיוחד במצב שבו עסקינן בסכסוך בין בני זוג, מצב שבו, על פי ניסיון החיים,  עלול ההליך הפלילי להוות כלי שרת במאבקם של הצדדים.

המתלוננת במקרה שלנו היא אישה אינטליגנטית שהעידה בבית המשפט בצורה ברורה וקולחת, ועם זאת, כאשר בוחנים את נסיבות המקרה, המסקנה היא, כי יהא זה לא בטוח, לבסס הרשעה בפלילים על דבריה בלבד.

לא ניתן להתעלם מכך, שהמתלוננת מסרה תלונה במשטרה רק כעבור יומיים לאחר המקרה. המתלוננת לא הצליחה להסביר מה גרם לשיהוי בהגשת התלונה, ומדוע לא פנתה למשטרה באופן מיידי. המתלוננת טענה, כי אינה יכולה לזכור כיום מה מנע ממנה ללכת למשטרה מיידית, אך בהעדר הסבר ראוי להתנהגותה- תוך שאנו שמים לנגד עיננו את העובדה שגם אליבא דבריה, לא מדובר במעשה אלימות חמור ודרמטי, מסוג המעשים שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום, גם בחלוף זמן מסוים- קיימת תחושה, כי הגשת התלונה במשטרה הייתה אקט מניפולטיבי שנועד לשרת מטרה נוספת.

בהקשר זה לא ניתן להתעלם גם מכך, שהמתלוננת, אליבא דבריה, לא סיפרה לאיש על מעשי הנאשם באותו ערב,  לרבות לאמה ולחברה לחיים.

עוד צריך לציין את העובדה, שבמהלך עדותה, המתלוננת לא זכרה לספר על  האיומים שאיים עליה הנאשם לכאורה, אלא לאחר שרוענן זיכרונה מהודעתה במשטרה.

לא ניתן לבטל במחי יד את דברי הנאשם כי למתלוננת היה מניע להתנקם בו  על רקע תלונה שהוא הגיש כנגד חברה. הנאשם הציג בעניין זה אישור על הגשת התלונה, כמו גם תעודה רפואית שהעידה על חבלות שנגרמו לו כתוצאה מעימות פיזי עם אותו אדם.

מנגד, קשה שלא לתמוה על דברי המתלוננת באומרה, שלא ידוע לה דבר על אותו מקרה, מחמת שהיא אינה מתערבת בעניינים שבין חברה לבין הנאשם. קשה להאמין, שאירוע כה חריג שבו מתקיים עימות פיזי בין בעלה של המתלוננת לבין חברה, אירוע שמוביל לתלונה במשטרה, נעלם מעיניה ומידיעתה של המתלוננת. מדובר לטעמי בהיתממות שאינה מוסיפה נקודות זכות למהימנותה של המתלוננת.

סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, המסקנה היא שהתביעה לא הרימה את הנטל להוכחת אשמת הנאשם מעבר לספק סביר ואני מזכה אותו מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

ניתנה היום ג' באייר, תשס"ו (1 במאי 2006) במעמד הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: