הכרעת דין בתיק פ 1833/05

1.         הנאשם הועמד לדין בגין ניסיון לקבל דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 + 25 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.

2.         הנאשם הודה במיוחס לו בהזדמנות הראשונה.

3.         ב"כ הנאשם עתר לביהמ"ש להשתמש בסמכותו לפי ס' 1(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש), תשכ"ט 1969 או לפי ס' 71 א' (ב) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 ולא להרשיע את הנאשם, וזאת חרף התנגדות נחרצת מצד התביעה.

4.         בכתב האישום נטען כי הנאשם הגיש למוסד לביטוח לאומי, תביעה לדמי לידה עבור אחותו, בה הוא הצהיר כי אחותו עבדה בחברת מרום אלקטריק בע"מ, הנמצאת בבעלותו, החל מחודש ינואר 2002 ועד חודש אוקטובר 2002. הנאשם מסר הצהרתו זו בידיעה שאין  בדבריו אמת שכן האחות לא עבדה כלל במועד האמור, ובהסתמך על מצג שווא זה ניסה הנאשם לקבל במרמה דמי לידה עבור אחותו.

5.         טרם הורשע הנאשם, הוא הופנה לשרות המבחן.

6.         מתסקיר שירות המבחן מצטיירת תמונה של גבר בן 30, נשוי, המנהל חיים נורמטיביים ועובד לפרנסתו כעצמאי בחנות למוצרי חשמל, אשר ביצע את העבירה המיוחסת לו על רקע מניעים רגשיים הקשורים ביחסיו אעם אחותו

7.         ב"כ הנאשם סמך ידו על האמור בתסקיר, וציין כי המקרה שבפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש מקום לתת משקל לנסיבות האישיות של הנאשם ולנסיבות ביצוע העבירה, ולהעדיפם על פני האינטרס הציבורי.

8.         ב"כ התביעה גורסת, כי אין בנסיבות האישיות של הנאשם כדי לסטות מהכלל שיש להרשיע בכל מקרה של עבירה וכי מקרה זה אינו מהווה חריג ביחס לאחרים שהורשעו באותן בעבירות ובנסיבות דומות. נאמר בפסיקה פעמים רבות כי הכלל הוא, כי יש להרשיע נאשם משהוכח ביצוע עבירה או משנתנה הודאה בביצועה, ואי הרשעה הוא חריג לכלל, אמצעי שמשתמשים בו במקרים יוצאי דופן, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה ( ר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י, תק-על 85(3), 737).

9.         פסק הדין המנחה בשאלת הרשעה או אי הרשעה של נאשם הוא ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י פ"ד נב(3) 337: שם קבע בית המשפט כי ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ביהמ"ש יהיה פחות סלחני כלפי מבצעה. שיקומו של נאשם מהווה שיקול מהותי שלציבור עניין בו, אך אין הוא השיקול האחד והיחיד העומד מול עיני ביהמ"ש. " מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... הוקעת מעשי העבירה, בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור על  אף שיקומו של נאשם".

            ובאשר להרשעתו של מי שעברו נקי אומר ביהמ"ש בע"פ 71390/03 מ"י נ' אוחיון, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר:  "...לא מעט מן הנאשמים המופיעים בפנינו הם אנשים  נורמטיביים ככלל ובשלב מסוים ובנסיבות כאלה ואחרות פונים לדרך התנהגות אחרת. המשיב איננו חריג, זאת הרשעתו הראשונה, אך לו חפץ המחוקק שעבירה ראשונה לעולם תסיים באי הרשעה, חזקה שהיה אומר זאת. אין באמור בתסקיר שירות המבחן ביטוי לחומרה שבעבירה. 

מטבע הדברים שירות המבחן רואה לנגד עיניו את אינטרס של המשיב מחובתנו כבית משפט   לראות לנגד עיננו את אינטרס הציבור".

10.        על פי אותו קו של הפסיקה, רק במקרים חריגים, בהם הנזק שיגרם לעתידו של הנאשם, מקצועו, פרנסתו, סיכויי שיקומו, חמור וממשי יותר מחומרת העבירה ושיקולי הענישה האחרים -מנע ביהמ"ש מהרשעה.

11.        הנאשם עובד כעצמאי בחנות למוצרי חשמל ועל פי האמור בתסקיר, הוא מתכוון בעתיד לפתוח רשת דוכני פיס כאשר הרשעה בפלילים לא תאפשר לו קבלת זיכיון. ראשית, אין לי ספק שגם אם יורשע הנאשם בדין יוכל הנאשם להמשיך לעבוד כעצמאי בחנות החשמל, כפי שעשה עד היום, ומכאן שלא קיימת סכנה ממשית וודאית שהרשעה תקפד את מקור פרנסתו. שנית, באשר לרצונו לקבל זיכיון בעתיד, אין מדובר בסכנה קונקרטית ומיידית, אלא ברצו8ן עתידי שלא בהכרח יבוא לידי מימוש.

12.        המלצת שירות המבחן לא מחייבת את ביהמ"ש: "...יוער כי המלצתו של שירות המבחן, שלא להרשיע את המבקש אינה אלא המלצה, שיש לה, כמובן, משקל נכבד, אך לא משקל מכריע. עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני ביהמ"ש בגוזרו את הדין, ועלינו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל בית המשפט את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה". (ברע"פ 6915/03, עימאד אלדין גומייד נ' מ"י, תק-על 2003(4), עמ' 973).

13.        לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים, איני רואה לנכון להיענות לבקשה שלא להרשיע את הנאשם. מדובר בסוג  עבירה אשר לרוב מבוצעת ע"י  אנשים נורמטיביים, ללא עבר פלילי, אשר מנצלים את הקלות הבלתי נסבלת להוצאת כספים במרמה מהמל"ל.

14.        לנוכח מכלול הנסיבות הגעתי למסקנה שראוי במקרה להעדיף את האינטרס הציבורי. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומרשיעה את הנאשם בעבירה שיוחסה לו. 

ניתנה היום, 9 לינואר 2006, במעמד הצדדים.