הכרעת דין בתיק פ 1722/01

בתאריך 31/12/02, הורשע הנאשם, בעבירה על פי סעיף 287 לחוק העונשין, ודינו נגזר במועד האמור, למאסר מותנה של 5 חודשים, ולקנס כספי בסך 1,500 ש"ח.

על פסק הדין הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, שנדחה (ע"פ 70250/04).

בעקבות בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון, ניתנה לנאשם רשות ערעור, והערעור התקבל, במובן זה, שהתיק הוחזר לדיון לביהמ"ש השלום, כשהותר לנאשם להביא ראיות נוספות מטעמו, ונקבע כי לאור הראיות הנוספות, יוחלט אם יש מקום לשנות את פסק הדין.

לאור האמור לעיל, הובאו בפניי ראיות נוספות, שהן שתיים אלו:

א. עדותו של הנאשם, בה מסר, בין השאר, כי לאחר שביהמ"ש לענייני משפחה הורה בתאריך 21/5/00, על קיום הסדרי ראיה בינו לבין ילדיו (תמ"ש 29394/00), (להלן: "ההחלטה"), אכן פגש בסמוך לאחר מכן בילדיו, ובהן בתו, ד., שהתקשתה להיפרד ממנו והנאשם הבטיחה לבוא ולבקרה בגן הילדים, ובעניין זה שוחח עם ב"כ, עו"ד גולדברג, שאמר לו כי אין כל מניעה שהביקור יתקיים בגן הילדים, מבלי שהילדה תוצא אל מחוץ לגן, ולאור תשובתו זו, הלך לבקרה, בתאריך 25/5/00, כשבגין ביקור זה הוגש כנגדו כתב האישום, נשוא תיק זה.

לטענת הנאשם, נמנע, בזמנו, מלמסור על עובדות אלו, בעדותו בביהמ"ש, נוכח שיחה שקיים עם סנגורו ועם עו"ד בובר, שאמרו לו כי יהיה בהזכרת פרטים אלו בעדותו, כדי למנוע מעו"ד גולדברג לייצגו במשפט הגירושין, שהתנהל בינו לבין רעייתו, היא המתלוננת והוא גרס כי הגנתו טובה דייה, מבלי שיוזכר פרט הייעוץ שניתן לו.

על כן, ונוכח הבעייתיות האמורה, שהציגו בפניו עורכי דינו, החליט שלא להעלות עובדה זו בעדותו בביהמ"ש.

ב. עדותו של עו"ד גולדברג, שמסר כי גרס כי ההחלטה, להבנתו, לא מנעה מהנאשם לפגוש את בתו בגן הילדים, שמעודד הורים להגיע למפגשים, כפי שצו הגנה שניתן תחילה בפרשה זו על ידי ביהמ"ש (נ/1), לא היה בו כדי למנוע, להבנתו, מהנאשם לפגוש בילדיו - בה בעת שהנאשם גרס בחקירתו במשטרה, כי צו ההגנה מונע ממנו לפגוש את ילדיו בכל עת (ת/2, שורות 23-24).

על כן אמר לנאשם כי הדבר הינו בגדר המותר, זאת מאחר ובתוך גן הילדים מצויים גם גננות ואנשים נוספים.

כן הוסיף, כי בעת שהנאשם נועץ עימו בנדון, נגע הייעוץ בעיקרו למה תהיינה ההשפעות על עצם הביקור, לגבי ההליכים שהתנהלו בין הנאשם לבין אשתו, באותה עת, בביהמ"ש לענייני משפחה, מבלי שהיתה התייחסות, אם מצידו ואם מצד הנאשם, לקיומו של היבט פלילי כלשהו בעצם המפגש.

עוד צויין, כי בשנת 2004, התגרשו בני הזוג והוסדרו העניינים הכספיים ביניהם, לרבות בכל הנוגע לראיית הילדים.

עוד הבהיר עו"ד גולדברג, כי האמין שיצליח לשכנע את ביהמ"ש בצדקת הנאשם, אף ללא התייחסות להיבט זה של הייעוץ שניתן לנאשם, בנוגע לביקור בגן הילדים, שהיה בגדר המותר, לדעתו, ועל מנת שלא לפגוע בהמשך ייצוגו של הנאשם על ידיו, אם בבית המשפט לענייני משפחה, ואף בתיק זה - שהיה נמנע ממנו לו נקרא לעדות בנוגע להיבט הייעוץ שנתן לנאשם - לא הועלתה, בסופו של דבר, גירסה זו בביהמ"ש, מטעם ההגנה.

ב"כ המאשימה אינו חולק על אמיתות גירסתו של עו"ד גולדברג, לאמור, כי הנאשם אכן פנה אליו ושאלו בכל הנוגע לביקור בגן הילדים ועו"ד גולדברג אמר לו כי אינו רואה כל בעיה בכך, במגבלות שהטיל עליו, אלא שלטענתו הדברים היו בהירים ונהירים דיים לנאשם, טרם הייעוץ ואף לאחריו, לאמור, כי אל לו לפנות לאותו ביקור, לאור האיסור המצוי בהחלטה, שלא ניתן לפרשו אחרת.

לעניין זאת, יש לציין כי הנאשם אכן נמנע, ממועד מתן צו ההגנה, בתאריך 7/5/00, ועד שהדבר הותר לו על ידי ביהמ"ש, בהחלטה, ליצור כל קשר עם ילדיו, דבר המלמד לכאורה, על כך כי הבין דיו, כי אין ניתן לקיים מפגשים עם ילדיו ואשתו, אלא על פי היתר מביהמ"ש, כשהדברים אף חודדו בהחלטת ביהמ"ש מתאריך 15/5/00, שקדמה להחלטה מתאריך 21/5/00.

בהכרעת הדין שניתנה בזמנו, טרם הוגשו הראיות הנוספות, נקבע, בין השאר, כי ההחלטה של ביהמ"ש לענייני משפחה הופרה, לאור זאת שמדובר בהחלטה ברורה וחד משמעית, שקבעה סייגים למפגשיו של הנאשם עם ילדיו, לאמור, אך בהיותם תחת פיקוח של אדם אחר בעת המפגש וכי אין ניתן לקבל את הטענה כי הנאשם רשאי לפגוש את ילדיו בגפו וללא השגחה, ועל כן, משהוכחה דיה מודעותו של הנאשם לרכיבי היסוד, הפיזי והיסוד הנפשי הגלומים בעבירה לפי סעיף 287, לחוק העונשין, הוריתי על הרשעתו.

עם זאת, הובהר כאמור, מטעם ב"כ המאשימה, כי אין הוא חולק על כך שמעשה הייעוץ התקיים, לאמור, כי אכן הנאשם פנה לעו"ד גולדברג ונועץ בו באשר לכך, אם ראוי לקיים גם ביקור בגן הילדים, וזאת נוכח מצוקה שראה בבתו, שמקורה בשבר, שהיה פתאומי, לטענתו, ושפקד את משפחתו באחת, וגרם להרחקתו מהבית, ועו"ד גולדברג אכן אמר לו כי אינו רואה כל בעיה בכך, ובלבד שהנאשם לא יוציא את בתו הקטינה, מחוץ לכותלי הגן.

הנאשם טען בפני, בעדותו הנוספת, כי פעל אך לאורו של ייעוץ זה.

מנגד, כאמור, לא ניתן להתעלם מכך, כי התנהגותו הכוללת של הנאשם, טרם הביקור בגן הילדים ומרגע שניתן צו ההגנה, שהתבטאה בניתוק כל קשר עם אשתו וילדיו, לאורך פרק זמן ממושך, תומכת במסקנה כי היתה בנאשם מודעות, כמות שצויינה בהכרעת הדין הקודמת, לאמור, כי קיים איסור למפגש מעין זה, עד שהותר מפגש שניתן לקיימו אך בתנאים מסויימים, ועל פי החלטה שניתנה בביהמ"ש לענייני משפחה, שלשונה ברורה והיא תוחמת את הסדרי הראיה, במסגרת של פיקוח של אדם אחר, שאכן כך נהג הנאשם תחילה.

לשון אחר, ראוי לבחון מהי נפקותה של שיחה זו, עליה העיד גם עו"ד גולדברג, בכל הנוגע לטענת הנאשם, כי הונע לביקור בגן הילדים, מתוך חשיבה תמימה, כפי שנטען מצידו, שאין בכך כל מימד של הפרת הוראה חוקית של ביהמ"ש והאם בנסיבות העניין, ניתן לקבוע כי אכן פעל הנאשם, מתוך הסתמכות על עצה משפטית שקיבל - שלדידה, נקבע בפסיקה, כי היא אכן מקנה פטור מאחריות פלילית, בנסיבות מסוימות, כל זאת, כאשר מנגד קיימות ראיות, שיש בהן לעמוד לרועץ לנאשם, ולשלול מתום ליבו הנטען ומטענת ההסתמכות ובכלל זה, בין השאר, הימנעותו של הנאשם, אכן, מלבקר את ילדיו, עד שניתן לכך היתר על ידי ביהמ"ש בהחלטה מתאריך 21/5/00. יש לחזור ולומר שהחלטת ביהמ"ש ברורה ומשמעותה איסור על מפגש בין הנאשם וילדיו, מלבד הסדרי הראיה, כפי שנקבעו על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה וכל זאת אלא בנוכחות אדם אחר, שיפקח עין על הנאשם, וכך, כמסתבר, נהג הנאשם, משפגש בילדיו בפיקוחו של אדם אחר, הכל כפי שהורה ביהמ"ש.