הכרעת דין בתיק פ 1652/01

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. נטען בו, כי בתאריך 8.7.00 בסמוך לשעה 08:30 בבית הכנסת שבמושב שיבולים היכה את אשכול ברוכי (להלן: "המתלונן") באגרופיו בראשו ובפניו.

2.         מטעם המאשימה העידו המתלונן ויאיר אלמסי. הנאשם העיד לבדו.  כולם מתגוררים במושב שיבולים. מחלוקת עמוקה וממושכת, על רקע סכסוך בעניני מקרקעין, העיבה ועדיין מעיבה על היחסים שביניהם.  אין חולק כי האירוע התרחש בבוקר יום השבת על המדרגות המוליכות לבית הכנסת. המתלונן עשה דרכו לתפילה, שכללה גם אמירת "קדיש" לזכר אמו המנוחה.  בבית המשפט העיד כי הנאשם המתין לו במדרגות, קילל והזכיר את אמו, תפס בו בכח, הצמידו  לגופו ונתן לו מכת אגרוף בלחי שמאל.  הוא ברח מהמקום ונתקל באלמסי. האחרון, שהלך לבית הכנסת, שאל אותו מדוע הוא צועק ובוכה ולהיכן הוא רץ והשיב לו כי הותקף. מיד פנה לרופאה, שבדקה והפנתה אותו לבית החולים "סורוקה",  שם נקבע כי הוא סובל מנפיחות ורגישות מעל לחי שמאל (נ/2). בו ביום הגיש תלונה במשטרה  (נ/1). למחרת  נבדק גם ע"י ד"ר פלוטניק, שמצאה "רגישות ניכרת בלסת ונפיחות" (נ/3).  בתאריך 10.7.00 הגיש במשטרה תלונה נוספת, בה התלונן גם על כאבים (נ/4). החוקר ציין, כי הוא רואה שעצם הלסת מתחת לאוזן שמאל נפוחה בהשוואה לצד ימין. 

            אלמסי העיד כי הוא מתגורר במרחק של כ - 100 מ' מבית הכנסת ובין הבתים קיים שדה ראיה.  בדרכו לתפילה, התקרב לרחבת בית הכנסת, ראה את הנאשם ואת המתלונן  ההולך ומחזיק את היד על פיו וצועק.  כששאלו מה קרה, השיב לו שהנאשם היכה אותו.  הוא הודה שלא ראה את אירוע התקיפה, ושבעבר הוא והנאשם הגישו תלונות הדדיות במשטרה בגין אלימות. 

            הנאשם העיד, כי יצא מבית הכנסת על מנת להתפנות, ירד במדרגות, המתלונן עלה, וירק לעברו, כפי שעשה במקרים קודמים. בתגובה אמר לו "קח את היריקה ותן אותה לאמא שלך ולאבא שלך" ותו לא.  הוא הכחיש בתוקף שהיכה אותו. לדבריו, המתלונן ואלמסי מנסים בכל דרך להפליל אותו על רקע הסכסוך, ואת המצב החברתי במושב מאפיין הפסוק: "אדם לאדם זאב". 

3.         לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במוצגים, שוכנעתי מעבר לכל ספק כי המאשימה הוכיחה את האשמה המיוחסת לנאשם.  נתתי את מלוא האמון בעדות המתלונן.  נכון שבתלונה הראשונה במשטרה (נ/1) טען כי הנאשם נתן לו שני אגרופים, ובבית המשפט העיד על אגרוף אחד, אך אין מדובר בסתירה היורדת לשורש הענין. עדותו נתמכה בגרסתו של אלמסי ובראיות אובייקטיביות (הערת החוקר בתלונה השניה נ/4 והמסמכים הרפואיים נ/2 ונ/3).  כל אלה מעידים, כי ספג מכה חזקה בפניו. 

            גם אלמסי הותיר בי רושם טוב. עדותו התאפיינה באיפוק, בהקפדה על פרטים ודבקה באמת. הוא לא היסס להודות כי הסתכסך עם הנאשם (אם, כי, לטענתו, לאחר האירוע), ובד  בבד היה עקבי בגרסתו כי לא ראה את האירוע.  בכך הוסיף לאמינותו.

מאידך, הנאשם הותיר בי רושם שאינו חיובי. ההסברים שנתן לעזיבת המתלונן את בית הכנסת באופן פתאומי, אינם מתקבלים על הדעת ואינם עולים בקנה אחד עם ניסיון החיים וההיגיון השיפוטי.  ממה נפשך? הוכח שהמתלונן הגיע לתפילה גם כדי לומר "קדיש" על אמו המנוחה.  אם האירוע היה מסתיים, כטענת הנאשם, באמירה "שיקח את היריקה" וגו', סביר להניח שהיה מתעלם  מדבריו ונכנס לתפילה.   עצם העובדה שוויתר עליה, למרות חשיבותה, שעליה אין להכביר מילים, בעוד הוא בורח, צועק, בוכה, ומחזיק את לחיו, מלמדים, כי אכן הוכה בחוזקה. תגובתו מאפיינת אדם, שהותקף באופן  פתאומי וחושש לעצמו.  המשפט שאמר לאלמסי, מיד לאחר האירוע, הינו עדות מובהקת של קורבן אלימות, המהווה חריג לכלל עדות שמיעה, תומכת בגרסתו ומעידה על המצב הקשה בו היה נתון באותה עת.  אני דוחה מכל וכל את ההסבר שהנאשם נתן לנפיחות, אותה תלה ב"עקיצת דבורה". חזקה על שני רופאים,  שאין קשר ביניהם, האחד בבית החולים והשני במרפאת קופת החולים, שישכילו להבחין בין נפיחות הנגרמת מעקיצת דבורה לבין זו הנגרמת ממכה.

4.         אשר על כן, ומהנימוקים שפורטו לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

ניתנה היום ח' באייר, תשס"ה (17 במאי 2005) במעמד הצדדים.

ב"כ המאשימה:

מבקשת לעיין בהכרעת-הדין ולדחות את הטיעונים לעונש.

ב"כ הנאשם:

מצטרף לבקשת חברתי.

החלטה

נדחה לטיעונים לעונש לתאריך  7.6.05 בשעה 08:30.

ניתנה היום ח' באייר, תשס"ה (17 במאי 2005) במעמד הצדדים.