הכרעת דין בתיק פ 1558/06

כללי:

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפה סתם וגרימת חבלה חמורה בהתאם לסעיפים 379 ו- 333 לחוק העונשין.

על  פי הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 8.3.05, בשעות הבוקר, ברח' פינברג פינת שנקין בגבעתיים, מול בית קפה "זליג", תקף הנאשם את חיים הראל (להלן: "המתלונן") בכך שפגע ברגלו של המתלונן עם פגוש רכבו ואחר כך יצא מרכבו והכה את המתלונן מכת אגרוף בפניו, תוך שהוא מפילו ארצה וגורם לו לחתך בשפתו העליונה, שבר בעצם הבריח ושברים בצלעות.

הצדדים אינם חולקים בדבר התרחשותה של תקרית אלימה בין הנאשם לבין המתלונן שהרקע לה היה ויכוח על מקום חנייה, תקרית שכתוצאה ממנה נפגע המתלונן ונחבל, כמשתקף בתעודה הרפואית. הצדדים חלוקים, עם זאת, באשר לנסיבות שהובילו לעימות הפיזי ולפציעת המתלונן, כאשר כל אחד מהם משליך על רעהו את האחריות לפרוץ העימות.

אין חולק, כי המתלונן עמד ושמר על מקום חנייה פנוי מול בית קפה "זליג", בעוד אשתו מבצעת עקיפה בכדי להיכנס  עם רכבה לרחוב פיינברג בהתאם לכיוון התנועה. הנאשם, אשר נכנס לרחוב פיינברג בנסיעה לאחור, בניגוד לכיוון התנועה,  החל לתמרן את רכבו למקום החנייה האמור, תוך שאינו שת לסימנים שעשה המתלונן לעברו לאות שמקום החנייה תפוס על ידו.

הנאשם מודה, שאומנם בשלב מסוים, הוא יצא מרכבו ודחף את המתלונן עם שתי ידיו תוך שהוא פוגע בפניו וגורם לנפילתו ארצה, אך לטענתו, הוא עשה כן בנסיבות של הגנה עצמית, לאחר שהמתלונן הכהו בפניו באמצעות תיקו.

ראיות התביעה כוללות את עדות המתלונן שאף הגיש תעודה רפואית  (ת/2), עדות גב' אלואיז מואפיק, עדת ראיה לחלק מן האירוע, עדות יהודית הראל, אשת הנאשם וכן עדותו של עובד בית הקפה -מר חן פוקס.

מטעמו של הנאשם נשמעה עדותו, כעדות יחידה.

לצורך הכרעת הדין יפורטו להלן גרסאות המתלונן מזה והנאשם מזה.

עדות המתלונן:

בחקירתו הראשית סיפר המתלונן, כי הנאשם, אשר לא אבה לוותר על מקום החנייה, התעלם מנוכחותו והמשיך להתקדם עם מכוניתו בניסיון לבצע חנייה, תוך שהוא מצמיד את הפגוש הקדמי של מכוניתו אל רגליו ודוחף אותו לכיוון המדרכה. לדבריו, הנאשם עצר את מכוניתו רק במצב שבו היו רגליו לכודות בין המדרכה לבין המכונית. בשלב זה, לדברי המתלונן, יצא הנאשם ממכוניתו, זינק לעברו והכהו מכת אגרוף באזור פיו. כתוצאה מהמכה, הוא איבד את שיווי משקלו ונפל על הכביש. בעודו שכוב על הכביש, נכנס הנאשם לרכבו ונמלט ממקום, אך הוא, לדבריו, הצליח לחרוט בזיכרונו את מספר הרכב של הנאשם ומסר אותו לבעל בית הקפה שנזעק למקום ונחלץ לעזרתו. המתלונן העיד, כי נפצע עד זוב דם באזור שפתיו כתוצאה ממכת האגרוף ובהמשך, כאשר נלקח לבית החולים, אובחנו שברים בצלעותיו ובעצם הבריח שלו, שנגרמו כתוצאה מנפילתו ארצה.

בחקירה נגדית, שלל המתלונן את האפשרות שטרם יציאת המתלונן ממכוניתו הוא הכה על שמשת רכבו של הנאשם באמצעות תיקו . לדבריו, הוא כלל אינו נוהג לשאת עמו תיק .

גרסת הנאשם:

לדברי הנאשם, הוא נכנס לרח' פיינברג ברוורס לאחר שהבחין במקום חנייה פנוי ואז, כאשר החל לבצע את החנייה, הוא ראה לפתע את המתלונן כשהוא קופץ מהמדרכה לכיוון הכביש ועושה סימנים עם ידיו לאות שלא ייכנס לחניה. לדברי הנאשם, הוא לא הבין את פשר התנהגותו של המתלונן וסימן בידו למתלונן לזוז הצידה. אלא שהמתלונן, לדברי הנאשם, במקום לזוז מהכביש,  נטל את תיקו, תיק שהיה תלוי ברצועה על כתפו, והכה באמצעותו על השמשה הקדמית של מכוניתו.

בשלב זה, לדברי הנאשם, הוא יצא מרכבו ואז הגיע המתלונן מולו והכהו עם התיק בפניו ובכתפו. בתגובה לכך, לדברי הנאשם, הוא דחף את המתלונן מעליו עם שתי ידיו והפילו ארצה.

הנאשם שלל את האפשרות שהכה את המתלונן מכת אגרוף בפניו והסביר, כי אפשר שתיקו של המתלונן שהונף תחילה לעברו, שב ופגע בפניו של המתלונן כאשר הוא דחף את המתלונן. זו עשויה להיות הסיבה, לדבריו,  שלמתלונן נגרמה חבלה בפנים. 

לדברי הנאשם, בראותו את המתלונן נופל ארצה שכוב הוא נבהל והחליט לנסוע מהמקום, לא לפני שהבחין בבחור צעיר שמגיע לסייע למתלונן.

 דיון ומסקנות:

ככל שניתן לראות, המחלוקת העובדתית בין הצדדים אינה גדולה והיא מצטמצמת בעיקרה ובמהותה בשאלה, האם, בעת שהנאשם הפעיל כוח פיזי כלפי המתלונן- כפי שהודה בעצמו- הוא פעל בנסיבות של הגנה עצמית. עסקינן בטענת הגנה  שהנטל להוכיחה מוטל על הנאשם.