הכרעת דין בתיק פ 1392/04

1.         אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, לאחר שקיבלתי את טענתו כי עומד לו הסייג הקבוע בסעיף 34 יז לחוק העונשין תשל"ז - 1977 - "זוטי דברים".

2.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת גניבה, עבירה לפי סעיפים 383 + 384 לחוק העונשין תשל"ז - 1977. נטען בו, כי  גנב ארגז מלא פרי מנגו ממטע בבעלות המתלונן ניר טל המתגורר במושב שדה ניצן (להלן: "המושב").

3.         גדר המחלוקת בתיק מתמקדת בשאלה האם הנאשם גנב מהמטע ארגז מלא פרי, או  3-4 פירות שנועדו לאכילה, ושהיו מונחים על האדמה.

ע.ת. 1, אברהם פרחי, המתגורר במושב, העיד כי ראה  שהנאשם יצא מהמטע השייך למתלונן, ע.ת. 2 ניר טל,  כשהוא נוטף זיעה ונושא ארגז עמוס מנגו במשקל של כ - 15 - 20 ק"ג. באותה תקופה, לדבריו, נמכר ק"ג מנגו בסך של 5-6 ש"ח.  לטענתו, ניגש אליו ושאל אותו מדוע הוא גונב מנגו מחברים, והנאשם השיב כי אינו היחיד שלוקח פרי ולדעתו  המטע נטוש.  העד הוסיף וציין, כי רכבו של הנאשם חנה מוסתר מאחורי מחסן נטוש באופן שהעיד על כוונתו לגנוב. המתלונן הגיש תלונה במשטרה (נ/1),   וטען בה, כי פרחי אמר לו שראה שני אנשים מעמיסים ארגזי מנגו על רכב מסחרי, ניגש אליהם וזיהה את הנאשם.   לדבריו, בדק ומצא כי במטע נגנבו ארגזי מנגו במשקל כולל של 200 ק"ג שערכם הכספי כ - 1,000 ש"ח.

הנאשם העיד, כי הינו חקלאי המתגורר במושב סמוך, עוסק ביצוא עגבניות "שרי" והמטעים שלו גובלים בשטחי המושב.  הוא הודה, כי נכנס למטע שלא ברשות המתלונן אך טען להגנתו, כי אסף 3-4 פירות, שמצא על הקרקע, במטרה לאכול אותם. כמו כן כפר באופן חד משמעי,  הן בחקירה במשטרה (ת/1) והן בעדותו בבית המשפט,  כי מלא בהם ארגז.

4.         מושכלות ראשונים מלמדים אותנו, כי על המאשימה להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשם מעבר לכל ספק סביר. לאחר שעיינתי  בעדותו של אברהם פרחי, שהיה עד ראיה יחיד למעשה העבירה, תוך השוואתה  לדברי ניר טל במשטרה (נ/1), התעורר בי הספק, שמא פרחי לא אמר אמת לאמיתה.  מגרסאות עדי התביעה עולה  סתירה מהותית, המוצאת ביטויה בכך, שניר טל טען במשטרה, שפרחי דיווח לו על שני אנשים שנכנסו למטע בעוד פרחי הכחיש זאת בעדותו.  ניר טל  הוסיף ואמר במשטרה, כי פרחי סיפר לו שראה שני אנשים, המעמיסים ארגזי מנגו על רכב מסחרי. גרסה זו לא בא זכרה בעדותו של פרחי.  זאת ועוד: פרחי הטעים, כי חברי המושב נפגעים זה שנים מגניבות חקלאיות הכוללות טונות של מגנו ואף שלא היה לו נעים לעשות כן (כלשונו) התלונה נועדה לשים קץ לפרשה.  לדעתי, לא יתכן שפרחי ראה שני אנשים המעמיסים פרי על רכב, שאם כן, סביר להניח כי בנסיבות הענין ומשום מודעותו לנזקים הנגרמים לחקלאים, היה בודק את תכולתו.  על הספק שפרטתי לעיל, נוסף איפוא ספק, שמא שפרחי החליט ללמד את הנאשם לקח, גם במטרה להרתיעו ולהרתיע אחרים, בבחינת "למען יראו ויראו", ולכן הגזים בכמות הפרי שייחס לו.

 5.        " זוטי דברים"

אין חולק, כי הנאשם הסיג את גבולו של המתלונן בכך שנכנס למטע שלא ברשותו (אך המאשימה נמנעה מלהאשימו בכך) וגנב מספר פירות. השאלה הנשאלת הינה, האם בנסיבות אלה יש מקום להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

אחד מהחידושים של תיקון 39 לחוק העונשין מתבטא בהוראת סעיף 34 יז לחוק, שבה הקנה המחוקק לבית המשפט סמכות ליטול ממעשה את פליליותו בשל היותו "חסר משמעות" מן ההיבט של "האינטרס הציבורי" וזאת אף שפורמלית התקיימו בו יסודות העבירה , ומן ההיבט הטכני העבירה אכן נעברה.  הכוונה לעבירה שגרמה נזק ציבורי כה פעוט, שפליליות המעשה "נאלמת". לשון אחר: "הגנת זוטי דברים" עומדת לנאשם, במקרים שבהם המעשה שנעשה הוא עבירה פלילית, אך טיבו ונסיבות ביצועו ותוצאותיו באספקלריה של האינטרס הציבורי, מוציאות אותו מכלל פליליות.

6.         סעיף 34 י"ז לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 קובע כדלקמן:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי המעשה הוא קל ערך".

בדברי ההסבר להצעת החוק ( ה"ח 2098, התשנ"ב, 115) נאמר בקשר עם סעיף זה:

"סייג זה נובע מכך שהחוק אינו עוסק בזוטות. " De Minimis Non Curat Lex "".  תכלית חקיקת הסייג היתה לחסוך מבית המשפט את העיסוק בזוטות. כב' השופטת וסרצוג סבורה בע.פ. 2094/04 (חיפה) מדינת ישראל נ. בן חמו, כי הסייג נועד כ: "אמצעי סינון  פגיעות קלות, המצויות מחוץ לתחום הפלילי, לפחות מבחינת העדר הצדק להכליל את המעשה בגדרו".  מאחורי הסייג מצויה ההנחה, שלא כל פגיעה בערך חברתי מוגן, ראויה לקבוע אחריות פלילית, ויש לייחד אותה לפגיעה משמעותית.

פרופ' ש' ז' פלר, אביו ומולידו של תיקון סעיף 39 לחוק העונשין, מבהיר בספרו יסודות בדיני עונשין, כרך א' עמ' 58  את התכלית החקיקתית של טענת "זוטי דברים":

"לא כל שליליות הטמונה במעשה שנתפס בהגדרת סוג זה של עבירה פלילית, עשויה להחשב כמצמיחה סכנה לציבור, האופינית לעבירה פלילית. דרושה מידה מינימלית של סכנה לציבור, או ביתר דיוק, דרושה מידה מסויימת של שליליות לפי הקריטריון לפיו לו היו כל המעשים מתחת למידה זו של סכנה לציבור, לא היו כלל נזקקים להגדרתם כעבירה פלילית...".

בע"פ (תל- אביב- יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ' משה יוסף (תקדין מחוזי כרך 96 תשנ"ו/ תשנ"ז- 1996 עמ' 3557) דן בית המשפט בשיקולים האמורים להנחותו בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, ואלו דבריו:

"באשר לשיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן עפ"י טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי, וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית...הדגש לענין הגנה של "זוטי דברים" מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל "העדר ענין לציבור"... יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחויב מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם".

7.         בית המשפט העליון נדרש לסוגיית "זוטי דברים" בע.פ. 807/99 מדינת ישראל נ. עזיזיאן פ"ד נג (5) עמ' 747.  בדעת רוב, שנקבעה ע"י כב' השופט אילן, הוא מצטט, בין היתר, מדברי המלומד קדמי, בספרו "על הדין בפלילים" כרך א' עדכון והשלמה תשנ"ו כדלקמן:

" התנאים ליישום הסייג מפורטים בגוף ההוראה והם: אם "טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי מלמדים כי המעשה הוא קל ערך; והגישה ... היא, שמדובר בתנאים מצטברים, כאשר האחרון שבהם, האינטרס הציבורי הוא המכריע.".