הכרעת דין בתיק פ 1259/05

1.      הנאשם הובא לדין באשמה כי ביום 4/2/04, בשעות הערב, איים על המתלונן, העד שלמה פנחסי, כי יפגע ברכבו באמצעות רכב הנאשם וכן כי חבל במזיד ברכבו של המתלונן בכך שדקר וניקר את גלגל רכבו. הנאשם כפר באשמתו.

2.      על פי עדות המתלונן, הוא נהג ברכבו, בזמן ובמקום כאמור לעיל, ברח' עזרא בבני ברק, כשאימו יושבת לידו. התנועה היתה מרובה והרכבים התקדמו לאיתם. אותו זמן נהג הנאשם ברכבו מאחורי המתלונן. בשלב מסוים, ניסה הנאשם לעקוף את המתלונן מימין, אך המתלונן מנע זאת ממנו. כשעצר המתלונן עם רכבו בגין רמזור אדום, פגע רכב הנאשם מאחור ברכב המתלונן. המתלונן ואישתו יצאו מהרכב והבחינו בנאשם כשאף הוא יוצא מרכבו. המתלונן פנה לנאשם בטענה על כך שפגע ברכבו. הנאשם, כתגובה, קרא לנהג שעמד מאחוריו, לזוז אחורה כדי שהנאשם יוכל "להיכנס" ברכב המתלונן, ב"רייס", דהיינו לאסוף מהירות ולפגוע מאחור ברכב המתלונן. בגין הצפיפות, לא יכול היה הנאשם לבצע את זממו. הוא נכנס לרכבו, עלה על אי התנועה שמצד שמאל לשורת כלי הרכב, בכוונה לבצע סיבוב פרסה ולנסוע לכיון השני. המתלונן פנה אליו ואמר לו - "מה אתה בורח כבר מספר [הרכב] שלך רשום" [ראה עמ' 11 לפרוטוקול]. אז יצא הנאשם שוב רכבו, התקרב לגלגל האחורי שמאלי של רכב המתלונן, ובעזרת כלי כל שהוא ניקב את הצמיג, חזר לרכבו וברח מהמקום, תוך שהוא חולף בצומת הקרובה בניגוד לאור אדום ברמזור.

עדות האם, העדה יעל פנחסי, חוזרת ומאשרת את פרטי הארוע. [ראה עמ' 5 לפרוטוקול].

צילום הצמיג הנקוב והקבלה בגין תשלום החלפת הצמיג, הוגשו ללא התנגדות [ראה ת/4]. מהצילום נראה הייטב הנקב בבשר הצמיג. על הקבלה [ת/3], נרשם כי החלפת הצמיג נבעה "בגלל חבלה".

שני העדים, המתלונן ואישתו, זיהו בוודאות את הנאשם כמי שנהג ברכב ההונדה הנ"ל ושעשה את כל המתואר בעדותם, הן בתחנת המשטרה בעימות שנערך ביניהם, והן  בבית המשפט.

3.      טענתו של ב"כ הנאשם הינה כי זיהוי הנאשם על ידי המתלונן ואימו הינו טעות, כאשר במועד ההתרחשויות היה בביתו, ואדם אחר, שאין הוא ידוע את זהותו, הוא שהשתמש ברכבו. האם הוכיחה המאשימה את אשמתו של הנאשם כמי שנהג ברכב ההונדה הנידון, איים על המתלונן וניקב את גלגל רכבו?

4.      זיהויו של רכב הנאשם כרכב המעורב במקרה, אינו שנוי במחלוקת. המתלונן מספר על רכב הונדה אדום, כשעל חלונו מאחור שלט "למכירה". המתלונן רשם את מספר רישוי רכב הנאשם על פתק, ופתק זה מצוי בידיו עד היום. כשהגיע לתחנת המשטרה להתלונן על הנזק שנגרם לו, מסר לחוקר את מספר הרישוי מהפתק שהחזיק בידיו. כזכור, אירע המקרה ברח' עזרא בבני ברק, כשמיד בהמשך הרחוב מצוי, רחוב אשל אברהם, בו מתגורר הנאשם. כשנחקר הנאשם במשטרה, בתאריך 15/2/04, כ- 11 יום לאחר יום הארוע, הודה הנאשם כי בחלון רכב שלט למכירה. [ראה ת/1, עמ' 2]. הנאשם אף מודה שבשעת האירוע, לערך ב- 19:00, היא השעה בה הוא נוהג ברכבו זה מעבודתו חזרה לביתו שבסמוך.

עדיין על התביעה להרים את נטל השכנוע כי היה זה הנאשם שהחזיק והשתמש ברכבו זה, במועד ביצוע העבירות. המאשימה מבקשת להרים נטל זה בעדות המתלונן ואימו הבטוחים ומשוכנעים בזיהויו של הנאשם. ב"כ הנאשם מרכז את מירב מאמציו להפרכת עדותם בענין זה. לטענתו, ערכו הראייתי של זיהוי הנאשם על ידי עדים אלו, מועט ביותר ומשקלו אפס, בגין מחדל המשטרה באי עריכת מסדר זיהוי על פי כלליו הנוהגים וביצוע העימות, בחדר החקירות שבתחנת המשטרה בין שני העדים, יחדיו, ובין הנאשם, החשוד. לדבריו, אין כל משקל לעדות זיהוי.

ואכן, על אף בטחונם של שני העדים הנידונים כי הנאשם הוא זה שנהג בזמן האירוע ברכבו, ובית המשפט מאמין בדבריהם ובאמונתם בוודאות הזיהוי, עדיין משקלה של עדות הזיהוי - מועט ביותר. כאשר המתלונן ואימו היו חשופים לנאשם ולמעשיו למשך זמן קצר בלבד, ללא כל הכרות מוקדמת, על החוקרים החובה לערוך מסדר זיהוי מסודר. כאשר החוקרים מתרשלים במעשיהם ומבקשים כי זיהוי הנאשם יערך בעימות המזהים עם החשוד, הם נכשלים מעשיהם, ולרוב יהיה בכך כדי להביא לזיכויו של נאשם, ובהנחה כי זיהוי שכזה מחוייב לצורך הוכחת האשמה, ובהעדר ראיות אחרות. לטעמי, גם במקרה בו סוברים החוקרים כי בידיהם ראיות נסיבתיות נוספות להוכחת האישום, עדיין עליהם לעשות את המאמץ החקירתי הנוסף בעריכת מסדר זיהוי מסודר. כשהעד המזהה פוגש את החשוד בתחנת המשטרה, בנסיבות העשויות להצביע על היותו החשוד, העבריין שכבר נתפס בכף, מי ישים בידנו שזיהויו של החשוד אינו נובע, בין היתר, מאמונתו של המזהה כי המשטרה יודעת לנהל את מעשיה כראוי והיא אינה מחזיקה בידיה אנשים חפים מכל אשמה. העדים המזהים אינם נאלצים לבחור בין חלופות, ולהצביע על העבריין מבין מספר אנשים הדומים, עקרונית, לחשוד, מבלי שהחוקרים יעשו דבר שיהיה בו כדי להצביע ולסמן את החשוד מבין האחרים.

 [ראה ב"ש 519/82 קדמי נ' מ.י. פד"י לו' [ד] 219,220].

אין עניננו אף לא בזיהוי "ספונטני", מקרי, אלא שהחוקר הכניס את כל השלושה לחדר החקירות, עימת ביניהם וביקש מהעדים לזהות את זה היושב מולם כמי שביצע את העבירות.

במצב דברים זה, אף משקל זיהוי הנאשם על ידי שני העדים באולם המשפטים, חסר משקל רב, כאשר יתכן וזכרון מראה הנאשם נחרת במוח העדים עת עומתו מולו בחדר החקירות.

יחד עם זאת, אין לומר כי זיהויו של הנאשם על ידי המתלונן חסר כל משקל וחסר כל ערך ראייתי. לדברי המתלונן בעדותו, כשהוזמן יחד עם אימו ביום 9/2/04, הוא ישב עימה במסדרון ליד חדרי החקירות והמתין לחוקר לעריכת העימות ואז הבחין הנאשם המתקרב, הולך לבדו ללא כל ליווי, ומיד הוא זיהה אותו וכדבריו: -  "מיד אמרתי זה הוא זה הבין אדם".הפעם מדובר בזיהוי ספונטני, כאשר מדובר במסדרון פתוח והמתלונן לא יכול היה להסיק כי האיש ההולך מולו דווקא הוא זה שנקרא לחקירה בענין תלונתו. הנאשם לא לווה על ידי אנשי משטרה ואין מדובר במסדרון המוביל רק לחדר בו ישב החוקר שטיפל בעניינו של המתלונן. במצב זה, עדיין על המתלונן לקשור את האדם המהלך לתומו במסדרון ציבורי, לדמות העבריין החקוקה בזכרונו. לזיהוי בנסיבות שכאלה יש ליתן - "כח ראייתי מעבר לכוח 'מסייע' לראיית זיהוי אחרת. [ראה ע"פ 16/82 מלכה נ' מ.י., פד"י לו' [4] 309 בעמ' 313].

במילים אחרות - לזיהוי זה משקל של ממש, לפחות כראיית סיוע לראיות אחרות הקושרות את הנאשם לעבירה המיוחסת לו. יש להוסיף כי אם המתלונן, בעדותה, לא זכרה את נסיבות הזיהוי שעל פי עדות המתלונן, ואף החוקר, העד ארז חזון, לא שמע על כך מהמתלונן. אולם בית המשפט נותן אמון מלא בעדותו של המתלונן ואין בכך שהמתלונן הוא היחיד המעיד על כך, כל פגם.

5.      המתלונן ואימו טענו בהודעותיהם כי שערו של זה שפגע בהם וברכב, היה "בהיר", וכי הוא חבש כיפה. ואומנם, כדברי ב"כ הנאשם, שערו של הנאשם - כהה. אולם, קל להבחין כי לנאשם שיער חום ולא שחור, ובאור מלאכותי. כפי שהיתה התאורה בערב המקרה, ניתן לראותו כשיער בהיר. הנאשם אף הגיע לחקירתו במשטרה חובש כיפה והדבר עלה מחקירתו ביום 9/2/04. כאשר הוא נשאל על ידי החוקר - "איך אחר מסביר את העובדה שהמתלונן מספר על בחור צעיר עם כיפה....ואילו אתה בחור צעיר בן 21 שנה החובש כיפה", והנאשם עונה - "אין לי מושג". למרות כל זאת, מתעקש הנאשם וטוען בעדותו כי הוא מעולם אינו חובש כיפה. - "אין לו כיפה כלל, לא זכור לי שהגעתי עם כיפה - אין לי כיפה". [עמ' 18 לפרוטוקול]. הנאשם מרחיק עצמו מתיאורו על פי עדות המתלונן ואישתו, ומכאן ניתן ללמוד על הרגשת אשם, המשמשת לחובתו.

6.      לסיכום הראיות שהובאו על ידי התביעה מלמדות כי במועד הארוע היה רכבו של הנאשם במקום, בסמוך למקום מגוריו, בשעות בו הוא מצוי בסביבה, בדרכו לביתו. הנאשם דומה לתיאור שמסרו המתלוננים, והנאשם מתכחש לכך כי חבש כיפה באותה עת ואף לא כשהוזמן לחקירה במשטרה, שאז לא סבר כי בחבישת הכיפה יש כדי להביא לזיהויו. הנאשם, כחוזר בשאלה, אינו חילוני גמור שמעולם לא יחבוש כיפה. [ראה, עדותו בעמ' 18 לפרוטוקול]. העדים בטוחים בזיהויים את הנאשם, ויש ליתן כח ראייתי מסוים, לפחות כסיוע, לעדות הזיהוי על ידי המתלונן. הנאשם אף אינו נותן כל הסבר לכך שברכבו המשמש בלבד אותו, משתמש אדם אחר והנאשם אינו מצביע על אדם שכזה.

במצב דברים שכזה, עובר נטל הבאת הראיות אל הנאשם, ליתן הסבר שיש בו כדי לעורר ספק סביר במסקנה העולה מהראיות שהובאו על ידי המאשימה.

"משהובאו ראיות הכורכות את נאשם פלוני בביצוע מעשה עבירה, עוברת אליו חובת ההוכחה או מה שקרוי בע.פ. 28/49 זרקא נ' היועהמ"ש, בעמ' 523, בשם ה'חובה מס' 2'. אם הנאשם אינו מגיש הוכחות או אם הוא מגיש הוכחות הנדחות כדברי שקר ואשר משקלן לאפס ידמה, הרי יוכל בית המשפט [אם כי אינו חייב לעשות כן] להרשיעו בדין על יסוד הראיות לכאורה שהובאו על ידי מי שמוטלת עליו חובת הראיה"

דברי כב' הנשיא מ' שמגר, בע.פ. 898/77 יעיש לוי נ' מ.י. פד"י לב' [1] 692, 836, וקטע זו מצוטט שוב ושוב בפסיקה מאוחרת.