הכרעת דין בתיק פ 1215/04

            השופט אברהם טל, אב"ד

1.         הנאשם, בן זוגה של זיוה אמבר (להלן: " זיוה"), גרושתו של נתן בן שוהם (להלן: " המתלונן"), מואשם בנסיון לרצח של המתלונן ובגרימת חבלה חמורה בנשק קר.

2.         אין מחלוקת שבשנת 1997 תקף אבי המתלונן את זיוה והנאשם בדירתם, כאשר ירה לעברם מספר יריות ופצע אותם. אביו של המתלונן הורשע בקשר למעשיו הנ"ל, נידון לשלוש וחצי שנות מאסר וחויב לפצות את כל אחד מהפצועים בסכום של 50,000 ש"ח, מתוכם שילם לכל אחד מהם סכום של 15,000 ש"ח.

במהלך החודשים שקדמו לאירוע נשוא כתב האישום ניהלו זיוה והמתלונן מגעים במטרה לנסות להגיע להסכמות על חלוקת הרכוש ביניהם. המו"מ הסתיים ביום 1.12.04, כשהמתלונן וזיוה הגיעו להסכמה על חלוקת הרכוש ביניהם (כמפורט בחלק הכללי של כתב האישום ובתגובת הנאשם בכתב לחלק הכללי).

3.         עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 1.12.04 בשעה 16:30 נכנס הנאשם למרפדיה של המתלונן ברח' רבי חננאל 37 בת"א (להלן: "המרפדיה" או "העסק") כשעל ידיו כפפות והוא מחזיק בלום וחפץ חד. הוא התקרב למתלונן וצעק לעברו שהגיע יום הדין, חבט בראשו בלום, ושיסף את גרונו בחפץ חד בכוונה לגרום למותו.

לאחר מכן עזב הנאשם את המרפדיה והמתלונן, ששכב פצוע על הרצפה, התקשר מהפלאפון שהיה בכיסו לאשתו זמירה. אשתו הזעיקה למרפדיה את כוחות המשטרה ומד"א, שפינו את המתלונן לביה"ח, שם טופל ונותח בראשו.

4.         עפ"י המסמכים הרפואיים ת/29 - ת/34, שהוגשו בהסכמת ב"כ הנאשם ללא חקירת עורכיהם, וצילומי הפגיעות במתלונן ת/27, נגרמו למתלונן שברי דחיסה בקרקפת, בצקת מוח קלה ופצע חתך לרוחב הצוואר שפגע בשרירי הצוואר. המתלונן נחתך בפניו ובידו הימנית ונותח בראשו, כאשר במהלך הניתוח קדחו הרופאים בגולגלתו של המתלונן והוציאו ממנה חתיכות עצם, וצווארו נתפר בסיכות.

5.         הנאשם כופר בביצוע המעשים המיוחסים לו, וטוען כי אין לו קשר לעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. לטענתו, באותו זמן היה בדרכו לפגישה שנקבעה מראש בשעה 18:00 עם עובד שלו - מנשה עזרא, ב"בית כלל" בצפון ת"א, לשם יצא ממשרדו שבדרך בגין 5 בת"א בשעה 16:10 לכל המוקדם.

6.         מטעם המאשימה העידו המתלונן (עמ' 54-2 לפרוטוקול); אשתו זמירה (עמ' 89-55); אלי קביטל, גיסם של המתלונן ואשתו (עמ' 102-91), מנשה עזרא

(עמ' 121-103); שמעון סלוק, בעל חברת ארגוס שבה עבד הנאשם (עמ' 131-123) ופיני אלבז, נציג חברת סלקום (עמ' 233-210).

כמו כן, העידו מטעם המאשימה החוקרים אבי אברהמי (עמ' 146-136), איתי סופר (עמ' 189-184), רועי בדר (עמ' 197-189), פקד יעקב עינב (עמ' 219-201) ועמרם ביליה (עמ' 243-236), טכנאי מז"פ יעקב סקורי (עמ' 157-146) ופטר רוזן (עמ' 201-198) ומומחית מז"פ דליה חרמון שערכה חוות דעת ת/23 (עמ' 179-162).

מטעם הנאשם העידו הנאשם (עמ' 336-246 ו- 348-345) וזיוה (עמ' 344-337). 

גרסת המתלונן

7.         המתלונן הוא בן 47, נשוי ואב ל- 4 ילדים. הוא רפד רהיטים ועסקו נמצא ברח' רבינו חננאל 27 בת"א. הוא הכיר את הנאשם לראשונה כאשר עקב אחריו באמצעות בלשים פרטיים ששכר בשנת 1991 אחרי שחשד שאשתו דאז, זיוה, בוגדת בו. בעקבות ממצאי אותם מעקבים התגרש המתלונן מאישתו דאז, זיוה, בחודש מרץ 1994.

בשנת 1997 ארע הארוע האלים בין אביו של המתלונן לבין הנאשם וזיוה, ארוע בו המתלונן לא נכח ומאז המתלונן לא יצר קשר כלשהו עם הנאשם ולא ראה אותו, פרט ל- 3-2 מפגשים בביהמ"ש העליון בקשר לגירושיו מזיוה.

8.         המתלונן תאר בעדותו באריכות, תוך שהוא מתרגש התרגשות רבה, את הארוע נשוא כתב האישום. להלן יובאו הדברים כלשונם תוך השמטות שאין בהן כדי לפגום בשלמות התאור:

"... ותוך כדי עבודה אני שומע מישהו נכנס ואז אני מסובב את הראש ואני רואה את יוסף דיין נכנס במהירות...  הוא המשיך להיכנס פנימה. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה כאילו מה הוא בא לבלבל לי במוח. שבועיים קודם היינו בבית המשפט לענייני משפחה בנושא פירוק שיתוף הדירה והוא היה נוכח שם יחד עם גרושתי... הוא התקרב אליי לשולחן עבודה ואני זוכר שהוא החזיק משהו בידיים. משהו בערך בגודל של קלסר. אני לא זוכר מה זה. ובאותו רגע שהוא הניח את זה על השולחן שאני עבדתי. אז התרחקתי איזה חצי מטר אחורה, ואז קלטתי שהידיים שלו עם כפפות, וכנראה גם מה שגרם לי ללכוד את תשומת ליבי בצורה כזו ומעבר לזה אני לא זוכר מלבד המשפט שהוא אמר לי "נתי הגיע יום הדין". ומאותו רגע יש לי בלק אאוט מוחלט. אני זוכר לאחר מכן שהתעוררתי על הרצפה בבית מלאכה. קור, הרצפה היתה קרה ופגעה לי בפנים. העירה אותי, ואני זוכר את הדם שזרם לי מהראש. הרגשתי דם זורם לי על הפנים, וברגע הראשון ניסיתי להרים את הרגליים. לזוז. ראיתי שאני לא מצליח להרים את הרגליים, ראיתי שגם, זאת אומרת עברה בי מין תחושת כעס איומה. השעה היתה בערך אני יודע ארבע, כל החברים שלי השכנים בחוץ ואני פה אמות, הרגשתי שאני לא יכול לזוז. הטלפונים בבית מלאכה נמצאים על הקיר ככה שלא יכולתי להגיע אליהם. תוך כדי המחשבות אני פתאום מרגיש את הטלפון בכיס המכנסיים. באותה תקופה מחזיק הטלפון שלי נקרע הייתי הולך עם הטלפון בתוך המכנסיים. הרגשתי את הלחץ ברגל, ואז הוצאתי את הטלפון, ובשלב ראשון ניסיתי לעשות חיוג חוזר אחרון ידעתי שזה הלחיצה הכי קלה. ולא תפס. לא יודע משום מה זה לא עבד. אז אמרתי אין לי ברירה מה למי אני אתקשר. הטלפון הראשון שעלה לי בראש זה הטלפון של אשתי כי זה אותו מספר מלבד הספרה האחרונה. ואז התחלתי לחייג ספרה ספרה, ולשמחתי היא ענתה לי, ואז אמרתי לה זמירה תקפו אותי. המילה הראשונה שהיא אמרה לי מי תקף אותך? אמרתי לה יוסף דיין. ואז היא אומרת לי אני ואלי, אלי זה החתן שלי שעובד יחד איתה במקום העבודה, אני, אנחנו באים אליך. אמרתי לה זמירה אני לא צריך אותכם אני צריך אמבולנס. אני מרגיש שאני שותת דם. הדם נשפך ממני. ואז התחילו צעקות בטלפון. הם ניסו להגיע אליי הם יצאו עם הרכב, וכל הזמן אני שומע את זה בטלפון. החתן בטלפון שלו, היא החזיקה אותי בקו אני חושב משהו כמו חמש עשרה דקות, וכל הזמן אמרתי לה אני ערני אל תדאגי רק תשלחי אליי אמבולנס. ובקו השני אני שומע את החתן שהוא מדבר עם מגן דוד וכל הזמן שואלים אותי הגיע אמבולנס? הגיע אמבולנס? ואני מחכה לשמוע את הצפצפה שמישהו נכנס אליי לבית העסק, ואף אחד לא נכנס. אחרי בערך חמש עשרה דקות אני חושב משהו כזה שהמשכתי לדבר ואמרתי לה אני נחלש אני מרגיש שאני מאבד את ההכרה לאט לאט. עד שבסוף באיזה שהוא שלב שמעתי שנכנסו, ואז עזבתי את מכשיר הטלפון על הרצפה. אני זוכר שנכנסו שלושה אנשים אח"כ עוד שלושה והתנפלו עלי. אני זוכר שתיכף קיבעו לי את הצוואר אני לא ידעתי מהחתך הזה שיש לי פה. אני יותר ידעתי מהדם שזרם לי באזור האף ומהראש. קיבעו אותי, קשרו אותי לאלונקה תיכף, ואני זוכר כשהוציאו אותי כמעט נפלתי מהאלונקה שמה במדרגות בחדר ביציאה מהעבודה. בתוך האמבולנס אני כבר לא כל כך זוכר למרות שאמרו לי שהייתי בהכרה עדיין אבל אני כבר לא זוכר".

(עמ' 8-6)

באשר לשעת הארוע אמר המתלונן בסוף חקירתו הראשית שהוא דיבר עם אשתו בסביבות השעה ארבע - ארבע ורבע אחה"צ.

9.         בפתח חקירתו הנגדית נחקר המתלונן על מעשיו של אביו, אשר מאז שוחרר ממאסרו עובד עמו במרפדיה, ועל מערכת היחסים בינו (בין המתלונן) לבין זיוה לפני ואחרי גירושיהם (עמ' 21-8 לפרוטוקול).

באשר לארוע הוסיף המתלונן בחקירתו הנגדית כי כאשר ראה את הנאשם לראשונה הוא היה במרחק 7 צעדים ממנו, הוא לבש חולצה בהירה או שתי חולצות או ז'קט על חולצה, לא חבש כובע, והרכיב משקפי שמש או משקפי ראייה, אותם הוא מרכיב תמיד. הנאשם החזיק בידיו, עליהם היו כפפות לטקס לבנות, קלסר בז' והניח אותו על השולחן שהיה במרחק של חצי מ' ממנו (מהמתלונן - א.ט.) כשפניו אליו.