הכרעת דין בתיק פ 1184/00

השופטת שרה סירוטה, ס"נ אב"ד

הנאשם, הואשם בארבעה אישומים בהם מיוחסות לו עבירות של מעשה מגונה בנסיבות של אונס בהסכמה שהושגה במרמה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיף 345(א)(2) לחוק (בכל  ארבעת האישומים), עבירה אחת של מעשה סדום בנסיבות של אונס בהסכמה שהושגה במרמה לפי סעיף 347(ב) לחוק ביחד עם סעיף 345(א)(2) (האישום הראשון), ועבירה אחת של מעשה סדום בנסיבות של אונס ללא הסכמה חופשית לפי סעיף 347(ב) לחוק ביחד עם סעיף 345(א)(1) לחוק (האישום השני).

המכנה המשותף בין המתלוננים השונים הוא פניית הנאשם אליהם, בהציגו עצמו בתוארו,  כמטפל מיני (סקסולוג), בהצעה להכשירם כ"סרוגייט" (חליף לבן זוג) כדי לסייע לנשים שמתקשות בקיום יחסי מין , המטופלות על-ידו. הנאשם ציין כי מלאכה זו שכרה בצדה ונקב בסכומי כסף שהשתנו ממתלונן למתלונן. לשניים מהמתלוננים (א'ג' ודן) שילם תמורת הזמן שהקדישו להכשרתם, שנעשתה בסודי סודות.

לגרסת ב"כ המאשימה, ההדרכה, כביכול, היתה כסות ומסגרת שנועדה לסיפוק מאווייו המיניים של הנאשם, אשר הוליך את המתלוננים שולל בטענות שווא שיכשירם כסרוגייט, כאשר הלכה למעשה לא התכוון הנאשם להעסיקם, שכן לא היו בטיפולו של הנאשם נשים שנזקקו לשירותי סרוגייט ומעולם לא טיפל בנשים בסיוע סרוגייט. הנאשם אינו סקסולוג ואינו פסיכולוג ואינו מוכשר לטפל בנושא כלל. דרך בחירת המתלוננים מצביעה אף היא על כך שלא התכוון להכשירם כסרוגייט. הנאשם בחר את שלושת המתלוננים באישומים השני-הרביעי על-פי מודעות שפרסמו בעיתון מבלי להתעמק באישיותם וקורותיהם ומבלי לבחון את חוסנם הנפשי.  במקרהו של א'ג', אותו הכיר לפני ולפנים, בשמשו כמטפל בו בסמוך להצעתו להדריכו כסרוגייט- התנהגות הנאשם חמורה במיוחד. מחד הפר הנאשם את כללי האתיקה שחלים גם על עובדים סוציאליים (הלכה למעשה, הנאשם הציג את עצמו בפני א'ג' כפסיכולוג), בנצלו את העובדה שא'ג' היה עובר לכך בטיפולו, ומאידך גיסא- היה מודע לבעיותיו הנפשיות של א'ג'- שעפ"י כל קריטריון פסלו אותו מלשמש כסרוגייט. זאת ועוד, גם לשיטתו של הנאשם חרגו המעשים המיוחסים לו בכתב האישום  מהשיטה שהוא עצמו פיתח ושינן אותה למתלוננים, לפיה הטיפול הוא למטרות  הרפיה ללא עירוב רכיב מיני.

ב"כ המאשימה הביאה כמומחים את ד"ר אלוני וד"ר בירן, אשר העידו על דרכי ההדרכה הנהוגים במכונים שהם מנהלים ועל המותר ואסור. המומחים שללו את שיטת ההדרכה של הנאשם, לפיה המדריך והמודרך מבצעים איש לרעהו עיסוי בעירום, ואת הדרך בה נבחרו המועמדים. הפסיכיאטר ד"ר סטיר חיווה דעתו וציין שעפ"י כללי האתיקה המקובלים, בין אם מדובר בפסיכולוג או פיסיותרפיסט או עובד סוציאלי, יש לשמור על ריחוק בין מטפל ומטופל שנתון להשפעתו, וזאת גם לאחר גמר הטיפול.

לגרסת הנאשם, הוא רצה לסלול דרך חדשה בטיפול בנשים שאינן יכולות לקיים יחסי מין. שיטתו שונה מהשיטה המקובלת, שמתייחסת לבעיות הנפשיות בשילוב הסרוגייט שיוצר קשר ממושך עם המטופלת. הנאשם סבר שדי בטיפול בהרפיה באמצעות מסג' ללא עירוב אלמנט מיני ובמנותק מטיפול נפשי. לחיזוק טענתו בדבר חדשנותה של השיטה הגיש חוות דעת של ידידו פרופ' גורדון

(נ/17) וחוות דעת נוספת של פרופ' וונדר (נ/27). הנאשם והמומחים מטעמו (אם כי נסוגו בחקירה הנגדית מחלק מקביעותיהם הפסקניות בחוות-דעתם שנבנו על בסיס נתונים שמסר להם הנאשם), ציינו כי אין כללים כיצד בוחרים מועמדים, שכן עניין הסרוגייט בכללותו לא מוסדר בחוק. המודרכים- המתלוננים לא עמדו בדרישות ועל כן לא הוסמכו כסרוגייט, אך כוונותיו של הנאשם היו כוונות אמת להכשירם למקצוע זה. כמו-כן הדגיש הנאשם, שהוא מוסמך לטפל בבעיות מהסוג הנדון, היו בטיפולו לקוחות עם קשיים בקיום מגע מיני,  ואם לא השתמש בסרוגייט הדבר נבע מהעובדה שלא הצליח להכשיר סרוגייט כלבבו.  

בנושא הסרוגייט, אדון בסיפא של הכרעת הדין ואתייחס לדברי המומחים. שאלת היחסים בין מטפל למטופל לשעבר והדרכתו כסרוגייט רלבנטית רק למקרהו של א'ג' ואתייחס לכך בדיון באישום הראשון.

א. הפן המשפטי:

מעשה מגונה

הנאשם מואשם בעשיית מעשים מגונים שבוצעו במתלוננים שהסכמתם הושגה במרמה.

ס' 348(ו) לחוק מגדיר מעשה מגונה, כדלהלן: "מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". אין הסעיף מפרט איזה  מעשים נכנסים לגדר הביטוי "מעשה מגונה", ואין הוא קובע כי המעשה צריך להיעשות דווקא בגופו של אדם אחר.

בית המשפט העליון בע"פ 63/58 נג'ים עג'מי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג (1), 421, דן בשאלה מהו מעשה מגונה, וקבע את סוגי המקרים בהם מתעוררת השאלה. לענייננו רלבנטיים הדברים הבאים:

"סוג אחד הוא המקרה שבו לא היה האדם הממוצע רואה את המעשה, מפאת מהותו, כמגונה אילולי נעשה על-ידי הנאשם לשם סיפוק תאוותו המינית. זהו המקרה שבו דן חברי הנכבד, השופט גויטיין, ב- ע"פ 190/58 - מרדכי סלאם נגד היועץ המשפטי ["פסקי-דין", כרך יב, תשי"ח/ תשי"ט-1958, ע' 1848 ,1847; "פסקים", כרך לז, תשי"ט-1959, ע' 10], בו אמר: "ידמה לנו, שהנשיקה יכולה להיות מעשה מגונה אם הכוונה לא היתה לתת נשיקה אלא לספק חשקו המיני של המנשק" (שם, ע' 1848)" (בע' 433).

גם השופט זילברג בע"פ 315/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' ג'בארה, פ"ד יג (1) 565, קבע כי:

"המונח "מעשה מגונה" אינו נתון להגדרה ממצה ומדויקת. דבר זה אין לך בו אלא מקומו ושעתו, והשקפות החברה בה מבוצע המעשה. ברוב המכריע של המקרים - אך לא תמיד ממש - מצוי במעשה זה יסוד של יצרי מין" (בע' 566).

בית המשפט העליון אימץ גישה זו גם בע"פ 616/83 דוד פליישמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1) 449 בקובעו שנשיקה יכולה להוות מעשה מגונה אם נעשתה לשם סיפוק היצר המיני ר' גם ובת"פ (באר-שבע) 151/91 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 92(1), 1295.

לעומת זאת, בית המשפט העליון בע"פ 391/62 נוריאלי נ' היועה"מ, פ"ד יז(1) 421, שדן בשאלה האם מורה ששכב בסמוך לתלמידתו ושפשף את מצחה ואת כפות ידיה ביצע בה מעשה מגונה,  זיכה את המורה. וזאת משום שלא ניתן היה להסיק מעבר לכל ספק סביר, כי המעשה נעשה כדי לספק את תאוותו המינית של המורה ולכן הוא רשאי ליהנות מן הספק.