הכרעת דין בתיק פ 1172/05

1.         הנאשם הועמד לדין בעבירות של פגיעה בפרטיות - עבירה לפי סעיף 5 בצירוף עם סעיפים 2(11-7) לחוק הגנת הפרטיות (מספר עבירות), שימוש שלא כדין במאגר מידע - עבירה לפי סעיף 8 (ב) בצירוף עם סעיף 31א(א)(1) לחוק הגנת הפרטיות (מספר  עבירות).

            עפ"י עובדות כתב האישום, במהלך השנים 2000-1998, קיבל הנאשם מידי אחר מידע חסוי על אזרחים מתוך מאגרי מידע תמורת סכומי כסף בלתי ידועים, ששילם הנאשם לאחר.  בנוסף, במהלך שנת 2000 העביר הנאשם לאחר פלטי שיחות יוצאות של "פלאפון" של אזרחים, אשר הוצאו ממאגרי מידע.

2.         ב"כ הנאשם עתר לביהמ"ש שלא להרשיע את הנאשם, בציינו את עברו הנקי, מסלול חייו הנורמטיבי, הודאתו, החשש שהרשעתו תביא לשלילת רשיונו כחוקר פרטי והסכנה שמטה לחמו יישבר.

3.         לעומתו, ביקשה ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם, בהדגישה, כי בשונה ממקרים אחרים שנדונו באותה פרשה, נאשם זה ביצע את העבירות מתוך מודעות ולא מתוך עצימת עיניים.

            יתרה מכך, בשונה מאחרים, הנאשם לא עסק רק בקבלת מידע, אלא במי שסיפק מידע מתוך מאגרי מידע לאחר, תמורת תשלום כסף בסכום בלתי ידוע.

4.         שרות המבחן אליו הופנה הנאשם, המליץ להטיל על הנאשם של"צ ללא הרשעה וזאת בהתחשב בעברו הנקי, בעובדה שמדובר בארוע חריג וחד פעמי וכדי להימנע מפגיעה באפשרות  העסקתו כחוקר פרטי.

5.         נאמר בפסיקה פעמים רבות כי הכלל הוא, כי יש להרשיע נאשם משהוכח ביצוע עבירה או משנתנה הודאה בביצועה, ואי הרשעה הוא חריג לכלל, אמצעי שמשתמשים בו במקרים יוצאי דופן, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרת העבירה ( ר"ע 432/85 רומנו נ' מ"י, תק-על 85(3), 737).

6.         פסק הדין המנחה בשאלת הרשעה או אי הרשעה של נאשם הוא ע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י פ"ד נב(3) 337:שם קבע בית המשפט כי ככל שהעבירה חמורה יותר, כך ביהמ"ש יהיה פחות סלחני כלפי מבצעה. שיקומו של נאשם מהווה שיקול מהותי שלציבור עניין בו, אך אין הוא השיקול האחד והיחיד העומד מול עיני ביהמ"ש. " מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... הוקעת מעשי העבירה, בצירוף מדיניות ענישה אחידה... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של נאשם".

            ובאשר להרשעתו של מי שעברו נקי אומר ביהמ"ש בע"פ 71390/03 מ"י נ' אוחיון, הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר:  "...לא מעט מן הנאשמים המופיעים בפנינו הם אנשים   נורמטיביים ככלל ובשלב מסוים ובנסיבות כאלה ואחרות פונים לדרך התנהגות אחרת. המשיב איננו חריג, זאת הרשעתו הראשונה, אך לו חפץ המחוקק שעבירה ראשונה לעולם תסיים באי הרשעה, חזקה שהיה אומר זאת. אין באמור בתסקיר שירות המבחן ביטוי לחומרה שבעבירה. 

מטבע הדברים שירות המבחן רואה לנגד עיניו את אינטרס של המשיב מחובתנו כבית משפט   לראות לנגד עיננו את אינטרס הציבור".

7.         על פי אותו קו של הפסיקה, רק במקרים חריגים קונקרטיים בהם הנזק שיגרם לעתידו של הנאשם, מקצועו, פרנסתו, סיכויי שיקומו, חמור וממשי יותר מחומרת העבירה ושיקולי הענישה האחרים ימנע ביהמ"ש מהרשעה.

8.         המלצת שירות המבחן לא מחייבת את ביהמ"ש: "...יוער כי המלצתו של שירות המבחן, שלא להרשיע את המבקש אינה אלא המלצה, שיש לה, כמובן, משקל נכבד, אך לא משקל מכריע. עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני ביהמ"ש בגוזרו את הדין, ועלינו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל בית המשפט את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה". (ברע"פ 6915/03, עימאד אלדין גומייד נ' מ"י, תק-על 2003(4), עמ' 973).

9.         שקלתי בכובד ראש את טיעוני הצדדים והגעתי לכלל מסקנה, כי מקרה זה אינו נכנס במסגרת ההלכות שנפסקו ע"י ביהמ"ש.

            כפי שצויין, נאשם זה, לא זו בלבד שבמספר הזדמנויות קיבל מידעים לאורך תקופה של מספר שנים, אלא שאף סיפק מידעים, תמורת כסף. אין להתייחס למקרה זה כאל ארוע בודד, אלא רצף של ארועים המהווים מסכת אחת.

10.       בשנת 2005 סגר הנאשם את המשרד, עקב פציעות שונות ומאז אינו עובד וחי מקצבת נכות, כך שאין חשש מיידי לפגיעה במקור עבודתו, אלא בחשש מעתיד ערטילאי.

11.       לאור האמור החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות בהן הודה.

ניתנה היום י"ד בכסלו, תשס"ז (5 בדצמבר 2006) במעמד הצדדים.