הכרעת דין בתיק פ 1153/04

1.         נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל ארבעה אישומים, והמייחס לו עבירה של חטיפה, על פי סעיף 369 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין הנ"ל; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין הנ"ל; עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין הנ"ל.

התיק כנגד הנאשם נפתח בשנת 2004, אך ההליכים נגדו הותלו עד 09/04/2006 בשל נימוקים שאינם תלויים בבית המשפט.

3. על פי הנטען בכתב האישום, הגיע הנאשם, בערבו של יום 28/07/2003, בשעה 21:50  לערך, לביתו של מונג'ד יוסף (להלן:" המתלונן") בכפר דבוריה. הנאשם ביקש מהמתלונן לגשת עמו לרכבו על מנת להראות לו דבר מה. לאחר שהתיישב המתלונן ברכב החל הנאשם  לנסוע מהמקום, עד שהגיע למטע זיתים, שם עצר את רכבו על שביל עפר. הנאשם שלף סכין והצמיד אותה לצווארו של המתלונן,  ואיים עליו שאם לא יגלה לו  מה היה בינו לבין אשתו הוא יהרוג אותו.

מן הסכין נגרמו למתלונן מס' שריטות בצווארו. כן חבט הנאשם בראשו של המתלונן באמצעות ידיו.

לאחר מכן, התקשר הנאשם לאנשים, אשר זהותם אינה ידועה למאשימה, ואמר: "אני עם מונג'ד בחורשה תגיעו". ואכן, לאחר מס' דקות הגיעה למקום מכונית טויוטה לבנה. או אז הצליח המתלונן לצאת מהרכב ולהימלט מהמקום. במנוסתו, הגיע המתלונן לתחנת דלק, שם ביקש מאדם, המוכר לו, להסיעו לביתו.

4.         בתשובה לכתב האישום, כפר הנאשם בעבירות המיוחסות לו. אמנם הנאשם הודה כי הגיע לחצר ביתו של המתלונן, ולא לבית עצמו, בסביבות השעה 21:00,  הוא אף הודה כי ביקש מהמתלונן לגשת עמו לרכבו, ולאחר מכן הסיעו עד לכיכר שבכניסה של דבוריה, ולא עד למטע זיתים. לטענתו, לאחר השיחה שהייתה לו עם המתלונן, הוא החזיר אותו לבקשתו, ברכבו לחצר ביתו.

גדר המחלוקת:

5.         יריעת המחלוקת בין הצדדים משתרעת על מלוא רוחב כתב האישום ורוב העובדות המפורטות בו, למעט העובדות בהן הודה הנאשם. בעוד התביעה מייחסת לנאשם את ביצוע החטיפה התקיפה האיומים והחזקת הסכין, טוען הנאשם מצדו, כי לא ביצע את המעשים המיוחסים לו, וכי כל הסיפור הינו עלילה של המתלונן על רקע יחסיהם של המתלונן והוריה של אשת הנאשם.ב

טענות המאשימה

6.         המתלונן מונג'ד יוסף העיד באופן אמין ומפורט. בעדותו לא נתגלו סתירות, והיא תאמה את שאמר בחקירותיו במשטרה. בעדותו בבית המשפט, ובחקירותיו במשטרה, לא ניסה המתלונן להגזים בתיאוריו ו/או להעצים את מעשי הנאשם. 

7.         עד התביעה, רס"מ אורי חמלבסקי, גבה את הודעת המתלונן בערב בו ארע האירוע, טרם הגעתו של המתלונן לבית החולים. במהלך גביית העדות, הבחין העד במספר שריטות על צווארו של המתלונן, אשר לטענתו, נגרמו מהסכין, אותה הצמיד אליו הנאשם. בעצם קיומן של שריטות אלה יש חיזוק לעדות המתלונן.

8.         עדותו של עד התביעה תאופיק יוסף, קרוב משפחתם של המתלונן והנאשם, תואמת את הודעותיו  במשטרה, משתלבת במסכת האירועים עליהם העיד המתלונן, ועם המניע למעשיו של הנאשם, דהיינו החשד כי למתלונן היה קשר כלשהו עם אשת הנאשם.

9.         הודעתו של העד איסלאם יוסף, קרובם של המתלונן ושל הנאשם, הוגשה במקום חקירה ראשית. בהודעה זו מסר העד  פרטים רבים התומכים בעדותו של המתלונן. בחקירתו הנגדית ניכר חוסר רצונו של העד  לשתף פעולה ולהעיד כנגד הנאשם,  והעד חזר בו ממספר  דברים אותם אמר קודם לכן.  אולם גם הפרטים שמסר בחקירתו הנגדית תומכים בעדותו של המתלונן. 

10.        מגרסתו של הנאשם במשטרה, לא עלה מניע של המתלונן להעליל על הנאשם עלילת שווא. בעדותו של הנאשם בבית המשפט, ניתן היה לחוש בניסיונות המניפולטיביים להרחיק עצמו מאחריות, למזער מעשיו,  להטיל דופי במתלונן ולהעיד דברים שיקרים ללא היסוס, אשר אינם מתיישבים עם השכל היישר. אף בחקירתו בבית המשפט לא הצליח להסביר הנאשם מה המניע של המתלונן להעליל עליו עלילת שווא, כאשר גרסתו למטרת פגישתו עם הנאשם הינה גרסה מלאה תמיהות.

11.        בעדותו של עד ההגנה, דר' יאניס  קונזנס,  אשר לא ציין בתעודה הרפואית כל דבר באשר לסימני השריטות, אין כדי לחזק  את גרסת הנאשם. העד  לא זוכר את אותו האירוע, ולא היה יכול לשלול  את האפשרות  שהיו למתלונן חבלות נוספות  אותן לא ציין בתעודה הרפואית.

12.        בעדויות עדי ההגנה, אשר הובאו כדי להעיד על הסולחה שנערכה בין הנאשם למתלונן,  אין כדי לחזק את גרסת הנאשם. אף לא אחד מהעדים ראה את המתלונן חותם על הסכם הסולחה, והחתימה מעל שמו המודפס של המתלונן  בהסכם שונה, באופן ברור, מהחתימה שעל הודעותיו במשטרה. אף מעדותו של עד ההגנה האחרון, אברהים חוסין,  עולה כי הסכסוך היחידי הוא בין המתלונן לנאשם, בניגוד לטענת הנאשם כי קיים סכסוך בין משפחת המתלונן למשפחת אשתו.

טענות ההגנה 

13.        כתב האישום בנוי על גרסאות שקריות, הניצבות על תשתית עובדתית, אשר איש לא טרח לבדקה לעומקה. על בית המשפט לקבוע, כי המאשימה כשלה בהוכחת אשמתו של הנאשם. זאת, הן לאור חוסר מהימנות עדי התביעה,  והן בשל מחדלי החקירה שנפלו בתיק זה.

14.        מניע אינו אחד מיסודות העבירה בדין הישראלי. חזרתו של בא כח המאשימה על הטענה, כי למתלונן לא היה כל אינטרס להעליל על הנאשם,  נועדה לחפות על דלות הראיות שהביאה המאשימה, ולהסיט את בית המשפט מהעיקר.