הכרעת דין בתיק פ 11274/03

פתיח

התוצאה אליה הגעתי, כי יש לזכות את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום מחמת הספק, מן הטעמים המפורטים להלן:

האשמה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. העובדות העומדות במרכזו פשוטות ואינן דורשות דיון מעמיק. עניינן באירוע קצר ולא סבוך שהתרחש ביום 5.7.02, עת, לגרסת התביעה, איים הנאשם על אשתו, סוניה ראשאדאן (להלן: "המתלוננת"), כי יהרוג אותה אם תדבר איתו וישבור לה את הראש. והוסיף ואיים, כי יהרוס את פניה ויהרוג אותה.

התשתית הראיתית

גרסת התביעה ובמרכזה עדה עוינת

עמוד התווך של תשתית ראיות התביעה אמור היה להתייצב, כדבר מובן מאליו, על קרקע עדותה של המתלוננת, שבשעות אחר הצהרים של יום 5.7.02 הגיעה לתחנת המשטרה ומסרה תלונה נגד הנאשם, בה תארה בפרוטרוט ובמילים שאינן משתמעות לשתי פנים את איומיו נגדה, כאמור בכתב האישום (ת/2). דא עקא, בעדותה בבית המשפט שינתה טעמה ובגרסה המרחיקה לחלוטין את הנאשם מנקיטת אלימות מילולית, בטוענה כי דבריה לא הובנו, עוותו, שונו או הושמו בפיה על ידי גובה האמרה.

נוכח חזרת המתלוננת מגרסתה המפלילה את הנאשם באיומים כלפיה, הוכרזה כעדה עוינת והודעתה הוגשה לבית המשפט, לפי סעיף  10א' לפקודת הראיות (נ.ח.)- התשל"א  1971 (להלן: "פקודת הראיות").

משדבקה המתלוננת בגרסה הפוטרת את הנאשם מכול קשר לאיומים מבקשת התביעה לאמץ את הגרסה שמסרה בהודעתה ת/2 ולהעדיפה על פני עדותה בבית המשפט .

עתה עומדות להכרעת בית המשפט שתי שאלות עיקריות. האחת, האם יש לבכר את אמרת המתלוננת, בה סבכה את הנאשם באיומיה על פני עדותה המכחישה ומרחיקה אותו מן המעשה. השניה, היה ובית המשפט ישתכנע להעדיף את הגרסה המפלילה בהודעתה, יידרש לקבוע האם מצוי בחומר הראיות "דבר לחיזוקה", כנדרש על פי דין.

תחילה תבחן אמרת המתלוננת לגופה ואל מול עדותה מן הדוכן בבית המשפט ולאחר מכן תידון סוגיית קיומו של "דבר לחיזוקה".

גרסת המתלוננת במשטרה - ההודעות ת/2 ו-ת/3

המתלוננת מסרה שתי הודעות. הראשונה, שעות ספורות לאחר האירוע ברורה ומפורטת. האירוע העומד במרכזו של כתב האישום תואר על ידה באותה הודעה אופן ענייני ומדוד. מעבר לתיאור עובדות האירוע הקונקרטי נמצא בה תיאור הרקע לעבירה, סיבתה ומניעיה לצד התייחסות כללית לאופיו האלים של הקשר הזוגי.

את הודעתה פתחה המתלוננת בציון נתוני זהותו של הנאשם - תושב שטחים מישוב ליד שכם, נטול תעודת זהות ישראלית, המתגורר ועובד בארץ ללא אישורי שהייה כדין. בני הזוג נשואים כחמש שנים ולהם שני ילדים. לדבריה, נתקלו בקשיים כלכליים וחוו מצוקת פרנסה שהעיבו קשות על חייהם. במהלך השנים גם צברו חובות כבדים לרשויות. כול אלה היוו תדיר סלע מחלוקת וגרמו לפרוץ מריבות ביניהם. בעיה זו הייתה גם שורש התפרצותו המילולית האלימה של הנאשם במקרה הנדון. לגרסתה, באותו מועד כשניסתה לשוחח עמו אודות נושא הכספים הגיב באיומים, בלשונה : "הוא התחיל לאיים עלי. אמר שיהרוג אותי אם אני בכלל ידבר אתו. אני רציתי  להגיד לו שייתן לי כסף אז הוא איים עלי שישבור לי את הראש ויהרוג אותי אם אני אדבר איתו בכלל"  (ת/2 שורות11-14). באותו מעמד הוסיפה ומסרה, שאין מדובר בהתנהגות חריגה ויוצאת דופן, אלא בדפוס שגרתי המעורר בה חרדה וחשש שמא אכן יגשים את איומיו: "הוא כול הזמן מאיים שיגרש אותי מהבית ואני חוששת ממנו שהוא באמת יהרוג אותי...אני חוששת מהאיומים שלו. הוא אומר שהוא יהרוס לי את הפנים שלי ויהרוג אותי" (שורות 16- 17 ו-26 -27).

ראוי לציין, כי ימים ספורים לאחר מתן ההודעה התייצבה המתלוננת שנית במשטרה ובקשה לבטל תלונתה נגד בעלה (ת/3). היא נימקה את בקשתה בכך שנוכחה כי הזדרזה להתלונן בלי לשקול את ההשלכות עליה ועל משפחתה. בה בעת, לא חזרה בה מגרסתה הראשונה, לא במישרין ולא במשתמע, ואף הוסיפה כי היא סולחת לו על מעשיו: "אני באה שוב לתחנה לבקש לבטל את התלונה הזאת, כי הרגשתי שמיהרתי בהגשת התלונה הזאת. בסך הכול הוא בעלי ואבא של הילדים שלי, ואני סולחת לו על מה שקרה" (ת/3 שורות 4-7).

עדות המתלוננת בבית המשפט

שונים היו פני הדברים בעדותה בבית המשפט. משנדרשה המתלוננת לשחזר את האירוע חזרה בה מכול הדברים המפלילים בהודעתה והכחישה אמירתם. מן הדוכן הוצגה גרסה שונה מזו שנמסרה במשטרה, ממנה נשמטו- נוקו כול החלקים המפלילים את הנאשם באיומים, עד כי לא נותר מהגרסה המקורית כמעט דבר, זולת בדלים וקליפה ריקה מתוכן. לטענתה, באותו יום פרצה בינה לבין בעלה מריבה בעניין כספי, ותו לא. בעצת חברתה, טעונה כעס ועצבים מהרה לפנות למשטרה. בהכחישה מכול וכול כי במהלך המריבה אוימה על ידי הנאשם, הסבירה כי את משפטי האיום המופיעים בהודעתה שם בפיה החוקר, ואין בינם לבין המציאות ולא כלום : "...קראתי את מה שאמרתי במשטרה. אני לא אמרתי את הדברים שרשומים בהודעה לשוטר. אני רק אמרתי לו שאני רוצה להגיש תלונה נגד בעלי". בחקירתה הנגדית התמידה המתלוננת ועמדה בהכחשתה וגם אל מול שאלות התובעת לא שנתה טעמה. דא עקא, שלא הייתה עקבית בהסבריה, הסתבכה בתירוצים ונימוקים לא סבירים ולא השכילה לספק תשובות לתמיהות הכרוכות בחזרתה מהודעתה. כך למשל, כשנדרשה לפשר התייצבותה במשטרה נאחזה המתלוננת בשלל תירוצים; בין שעשתה כן בהשפעת חברתה, בין שנהגה כך משום שהייתה שרויה "בלחץ ועצבים", כלשונה, ורצתה לפרוק את זעמה ותסכוליה. ואילו לגבי עובדות האירוע נעו דבריה בשלל תירוצים, בין הכחשה גורפת של אמירת הדברים (ע"מ 7 שורות 16-18), דרך טענה שאינה זוכרת מה אמרה (ע"מ 7 שורות 5- 7 ו- 9- 10) וכלה בהודיה כי שקרה במצח נחושה (ע"מ שורה 4-5). העובדות היחידות אותן אישרה נוגעות לעובדות ניטראליות ולא מפלילות שברקע הדברים (ע"מ 7 שורות 1-5  ו- 15- ו-  23-25).

העדפת האמרה במשטרה על פני העדות מעל דוכן העדים

לטעמי, הגרסה בבית המשפט מלאכותית ומאולצת, רבת פנים וסתירות, שנתפרה בתפרים גסים שלא היה בה כדי לשכנע באמיתותה. ניכר היה במתלוננת מאמץ לנקות את הנאשם מכול אשם גם במחיר תירוצים חסרי שחר ונעדרי כול הגיון וסבירות. ניתן היה בנקל להבחין בפיתולי הגרסה שמסרה המתלוננת בבית המשפט ולהיווכח בקשייה לשמור על רצף ועקביות ולהתמיד בוורסיה החדשה והמשופצת. גרסה מגושמת על פניה שנעה בין הכחשה גורפת לתירוץ שגור של אובדן זיכרון והטלת "אשם" על אחרים בניסיון להתחמק מלהתמודד עם הגרסה הברורה והעניינית במשטרה. איני נותנת כול אמון בגרסה מיתממת ומתפתלת זו. היעלה על הדעת, שדווקא אותם חלקים ניטראליים נרשמו כדבעי על ידי החוקר בעוד החלקים המפלילים עוותו על ידו? אין זה סביר בעיני, כי כך ינהג שוטר שלא הכיר איש מהמעורבים, נעדר כול אינטרס לצודד בה ולהפיל את הנאשם בפח. קל וחומר, כאשר במהלך הודעתה לא נשאלה ולו שאלה אחת על ידו וכול כולה של האמרה בספור חופשי של העובדות בשפתה ובלשונה של המתלוננת. בנסיבות כאלה, כאשר ברור כי גובה האמרה לא נכח באירועים, אין הדעת נותנת, שהמציא מדמיונו את כול מה שהוכחש על ידי המתלוננת בבית המשפט.

זאת ועוד. שפע הפרטים המופיעים בהודעה לגבי האירוע, כמו גם לגבי עובדות הרקע בעומד בשוליהם, ההתייחסות האישית האוטנטית, ההקשר ההגיוני התיאור הענייני והברור, כול אלה מלמדים כי אין אלה פרי המצאה, אלא עובדות המשקפות את המציאות. השוטר, שאינו מכיר את בני הזוג ולא יודע קורותיהם, לא יכול היה לטוות סיפור שכזה. האירועים המופיעים באמרה מתוארים על ידי מי שחווה אותם, ללא כול הגזמה, תוך הסברת הרקע והמניעים, באופן המתיישב היטב עם אווירת הכעס והמתח שנוצרה ביניהם נוכח מצוקתם.

יוצא מכול שהובא עד כה, כי אין כול בסיס לטענת המתלוננת כי מה שאמרה על הנאשם באמרתה משולל אמת. מסקנתי שהתנערותה מאמירתם והכחשתם בבית במשפט מחוסרת כול יסוד.

אני נותנת אמון מלא בעדותה, כפי שעולה מאמרתה במשטרה, ומעדיפה אותה על פני עדותה בבית המשפט. מצאתי בעובדות שתוארו בהודעתה כאלו שמשקפות את המציאות נכוחה, ונראה כי שקולים חיצוניים הם שהנחו אותה לחזור בה מדבריה ולספק גרסה שונה-נוחה לנאשם. גם בבקשתה לבטל תלונה אין כדי לשנות מסקנה זו. נהפוך הוא. זאת בשים לב לכך שבאותה הזדמנות לא חזרה בה מגרסתה המפלילה ואף הוסיפה כי סלחה לנאשם על מעשיו. אלמלא איים עליה, על מה היה לה לסלוח לו?

האם נמצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה?

השאלה המתבקשת בשלב זה הינה האם ניתן למצוא בתוך התשתית הראייתית שהוצגה בפני ראיית חיזוק להודעת המתלוננת שבלעדיה לא תיכון עדותה?

סעיף 10א(2) לפקודת הראיות קובע, כי אין להרשיע אדם על סמך אמרה שנתקבלה על פי אותו סעיף, אלא אם כן יש בחומר הראיות "דבר לחיזוקה".

מה טיבו של אותו "חיזוק" הנדרש על פי פקודת הראיות? מדובר בראיה תומכת, חיצונית לדברי העד עצמו, שאינה חייבת להתייחס לאותה נקודה ספציפית העומדת במחלוקת בין הצדדים. על מנת שתועיל לחיזוק הדברים, די שתוסיף להם נופך של אמת.

בעניין זה אומר בית המשפט בע.פ. 241/87 כהן נ. מ"י, מ"ב (1), ע"מ 746: