הכרעת דין בתיק פ 1102/02

המאשימה הגישה כתב אישום כנגד שני הנאשמים, אב ובנו תושבי רמת - הגולן, בו ייחסה לשניהם כי ביצעו בצוותא חדא עבירות של מסחר ברכב או בחלק גנובים לפי סעיף 413 י"א לחוק העונשין תשל"ז - 1977, שינוי זהות של רכב או של חלק של רכב לפי סעיף 413 ט' לחוק כנ"ל וחובת פוליסה עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) תש"ל - 1970.

לאחר ששלמה מלאכת שמיעת הראיות וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם, באתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשמים מכל אשמה כפי שיבואר להלן.

תחילתה של החקירה כאן במעצרו של אחד גסאן דעבוס אף הוא תושב רמת הגולן,  כשהוא נוהג ברכב מסוג פיז'ו 405 ועליו לוחיות זיהוי 00-678-67, שאין חולק כי אינן שייכות לרכב זה. הרכב שימש בעבר מונית שאז היה מספרו 25-330-32. גסאן טען כי רכש את הרכב משני הנאשמים תוך שימת דגש על נאשם 1 שהוא סוחר במכוניות משומשות.

גרסת הנאשמים היא כי הרכב נרכש על ידי גסאן מנאשם 2, בנו של נאשם 1 אשר רכש אותו מאחד בשם סמיר פעאור בכפר שעב בנוכחותו של נאשם 1 שנלווה אליו "על תקן" של מעין יועץ לשם רכישה זו כשהוא עצמו, נאשם 1 משמע, היה במקום לשם ביצוע רכישה של כלי רכב אחר.

לטענת המאשימה, קיבלו הנאשמים את הרכב כאשר לא היו מותקנות עליו לוחיות זיהוי והם אלה, על פי המתבקש מצירוף עדותו של גסאן כי קיבלו כשהלוחיות מותקנות בו לעדות המוכר ואדם נוסף כי לא היו עליו לוחיות זיהוי כאלה בעת מסירתו למי מהנאשמים או לשניהם, אשר התקינו עליו את הלוחיות המזוייפות. הנאשמים טענו, בענין זה, כי הנאשם מס'  2 קיבל את הרכב כאשר הלוחיות אכן היו מותקנות עליו. עיקר מניינה ובניינה של המאשימה לענין זה נסמך על זכרון דברים (ת/14) שנערך בין המוכר - סמיר פעאור לבין הקונה- נאשם 2 בו לא נרשם מס' רישוי בה בעת שנרשמו שני מספרי זיהוי של שני כלי רכב אחרים שחוברו לאותה עסקה. שמע מיניה, לטענת המאשימה, לא היו על הרכב לוחיות זיהוי שאם כך  ודאי היה נרשם המספר כפי שנרשמו מספרי שתי המכוניות האחרות. בכך רואה המאשימה ראייה כי השניים ידעו כי המדובר ברכב גנוב או, למצער, היה עליהם לחשוד כי כזה הרכב, והשמתן של לוחיות זיהוי על ידם עת נמכר הרכב לגסאן, מלמדת על ידיעתם זו. עוד מבקשת המאשימה לראות בדברי הנאשמים בהודעותיהם במשטרה ובעדויותיהם בבית המשפט מעין התוודות כי ידעו שניהם או מי  מהם עוד בעת רכישת הרכב, כי אינו כשר.

מקורו של הרכב בחזקתו של סמיר פעאור היה ברכישתו מאת יעקב אוחיון בעל עסק למכירת מכוניות בעכו. ואכן הוצג כראיה (ת/9) זכרון דברים לפיו מכר אותו אוחיון לסמיר פעאור ביום 17.9.97 רכב פג'ו 405 שנת ייצור 1991 שהוא:

"... מונית. לכונה (צ"ל "לקונה" - ח.ג.) ידוע שלפזו' 405 מונית לא שולם מכס והוא לוכח (צ"ל "לוקח" - ח.ג.) את כול האוצאות על החריוטו הבלעדית". שגיאות הכתיב, אלה שתוקנו ואלה שלא תוקנו - במקור).

גם אוחיון טען כי מסר את הרכב, אותו קיבל הוא עצמו, לטענתו, מבעל מוסך בעכו שנפטר בינתיים, ללא לוחיות זיהוי.

אוסיף עוד כי אותה עת היה רכב פג'ו  405 אחר שמספר לוחיות הזיהוי שלו כמספר לוחיות הזיהוי "המשוכפלות" שנתפסו על גבי הרכב בו נהג גסאן 00-678-67. רכב כשר זה על פי נ/1 עבר 10 בעלויות כאשר הבעלות השלישית בסדר הכרונולוגי היתה, הפלא ופלא, יעקב אוחיון מעכו, הוא הוא מוכר הרכב שהגיע על פי תיאור הדברים שלעיל מסמיר פעאור אל מי מהנאשמים או שניהם ומשם אל אותו גסאן. מפלט המחשב עולה כי אוחיון קנה את הרכב ב- 3.12.96 והעבירו שבוע לאחר מכן למאן דהוא אחר.

ועוד - לאחר שנתפס הרכב אצל גסאן, הוא נבדק על ידי גורמי זיהוי של משטרת ישראל ונמצא כדלהלן:

א)        כאמור ב-ת/2 וב- ת/3 - על פי מספר השילדה שייכת היא לרכב שמספר הרישוי שלו 25-330-32 ורכב זה אינו רשום כגנוב והוא "הורד מהכביש" עוד בשנת 1993. לא נמצאו תפרי ריתוך לא מקוריים מסביב לשילדה.

ב)         על פי שני מסמכים (שסומנו שניהם בטעות ת/4 ואשר הסימון באשר לשני בהם תוקן על ידי במעמד כתיבת הכרעת הדין ל- ת/4/א) - שני כלי הרכב אינם רשומים כגנובים.

ג)         גם ממסמכים של משרד הרישוי ת/5 ו- ת/6 וגם מעדותה של עובדת משרד הרישוי, לא ניתן ללמוד על העדר כשרות מבחינת אפשרות של היות מי מהם גנוב, אלא אך על כך שאחד מהם, הוא רכב המריבה בתיק זה, רשום כמוגבל מבחינת מכס בהיותו בעבר מונית פטורת מכס שלא ניתן להשתמש בה כרכב פרטי אלא אם יוסדר תשלום המכס.

אין כאן, איפוא, כל ראייה שתלמד כי הרכב דעסקינן גנוב הינו.

משכך הדבר ומבלי להכנס לשאלה האם אכן המדובר ברכישה על ידי שני הנאשמים כטענת המאשימה או שמא על ידי נאשם 2 בלבד כטענת הנאשמים (גירסה הנחזית בעיני על פי שמיעת העדים בענין זה לכאן ולכאן כנוטה לכיוון טענתו של נאשם 1), נשמט היסוד העיקרי הדרוש לשם ביסוס אישום לפי סעיף 413 י"א שהרי אין כאן ראיות בדבר היות הרכב גנוב ודאי שלא על עסוק ביודעין במסחר ברכב גנוב. ב"כ המאשימה היתה ערה בסיכומיה לחשש כזה וביקשה, חלף האישום בסעיף זה, להרשיעם בעבירה של קבלת רכב או חלק גנובים, אך לא ניתן להעתר לכך שהרי אף כאן תולה סעיף האישום את אשמת עוברי העבירה בהיות המדובר ברכב "גנוב" (על פי כותרת הסעיף) ולמצער בהיות המדובר בידיעה כי הרכב הושג בעבירה. אין כל ראייה כי הרכב הושג בעבירה ודאי שאין כזו באשר לידיעת הנאשמים שכך היה. התבטאות של נאשם 1 כי הציע לבנו נאשם 2 שלא לרכוש את הרכב מאחר וחש כי משהו אינו כהלכה, אין בה כדי להביא לידי הרשעה מאחר ועל פי הדבק הדברים בעת שמיעתם ניתן לייחס חששו זה לעצם היות הרכב טעון טיפול בהכשרתו על ידי תשלום מכס לשם קבלת אישור תנועה.

אף שלא נתבקשתי לשקול אפשרות של הרשעה בעבירות חילופי חילופיות (שהרי בחילופית נתבקשתי כאמור), הלוא הן עבירות של קבלת נכסים שהושגו בעוון לפי סעיף 412 לחוק העונשין ושל החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק העונשין, שקלתי אפשרות כזו אך אף יסודותיה של עבירות כאמור לא הוכחו. מנסיבות המקרה על פי עדויותיהם של הנאשמים הנחזות בעיני עדיפות על אלה שהיו מעורבים מן הצד שכנגד לעסקת הרכב על פי התרשמותי בעת שמיעת עדויותיהם, אין ללמוד כי היה כאן חשש סביר שהמדובר ברכב גנוב או שהושג בעוון מה גם שהרשויות עצמן אינן מגדירות אותו ככזה.

אשר לעבירה של שינוי זהות של רכב כשהמדובר בטענה כי הנאשמים או מי מהם "הוסיפו" לרכב לוחיות זיהוי שלא היו מותקנות עליו בעת מסירתו מהמוכר סמיר פעאור - אף עבירה זו לא הוכחה כלפי מי מהם. מעבר לכך שנותן אני אמון בגרסתם כי לא כך היה, לא יכולתי לאורך שמיעת עדויות עדי התביעה שנגעו בשאלה זו, להשתחרר מן ההרגשה כי הנאשמים אף שאחד מהם בקי ורגיל בעסקי מכוניות, נפלו קורבן לבקיאים ורגילים מהם מנגד אשר טמנו להם פח יקוש בדמות רכב "משוכפל לוחיות זיהוי". העדר רישום מספר הזיהוי של הרכב בזכרון דברים המתייחס למכירה, אכן ראייה לכאורית לחובתם של הנאשמים היא אך, מנגד, האמור ב- נ/1 ממנו עולה כי מר אוחיון (שמכר את הרכב לסמיר פעאור הוא המוכר לנאשם 1 על פי ת/14) היה בעליו של הרכב שמספר לוחיות הזיהוי שלו 00-678-67 (כמספר לוחיות הזיהוי המזוייפות), למשך שבוע ימים כשנה עובר למועד עריכתו של ת/14, מעלה אפשרות שעצמתה עולה פי מונים על זו של העדר המספרים ב- ת/14, כי אכן לוחיות הזיהוי היו על גבי הרכב בעת שנמכר לנאשם 2 ושמא אף היו עליו עת קיבל אותו סמיר פעאור (ודי לחכימא ברמיזא נוכח האמור לעיל באשר ל- נ/1). אין ראייה כי מספרים אלה היו בידיעתם של הנאשמים ואף לא כי היו מראש בידיעתו של סמיר פעאור כאשר יש ראייה המלמדת כי היו בידיעתו של יעקב אוחיון.

אשר לאישום השלישי - מעבר לכך כי במקורו של כתב האישום לא פורטו כל עובדות בקשר לכך, הרי שנתתי דעתי לכך שהמאשימה עצמה לא ביקשה להרשיע בעבירה כזו את המשתמש עצמו גסאן דעבוס (שהיא טוענת כי הנאשמים גרמו לו להשתמש ברכב ללא פוליסת ביטוח) וראה לענין זה את ת/20 כתב האישום שהוגש נגד אותו גסאן, בו ויתרה המאשימה על האשמתו בעבירה זו, ולא מצאתי בחומר הראיות כאלה שילמדו כי מי מהנאשמים המריץ את גסאן לנהוג ללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

על כן הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את שני הנאשמים מכל אשמה כאמור בפתח הכרעת הדין.