הכרעת דין בתיק פ 10940/03

אני מרשיעה את הנאשם בתקיפת בת-זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ומזכה את הנאשם, מחמת הספק, מתקיפת בת-זוג שגרמה חבלה ממשית, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין.

הנאשם היה בן זוגה של אהובה לוי (להלן: "המתלוננת") מאז שנת 1999, והם התגוררו יחדיו לסירוגין בדירתה בגני תקווה.

סמוך למחצית חודש מאי 2002 התגלע סכסוך בין הנאשם לבין המתלוננת, שנסב, ככל הנראה, על חלקה של המתלוננת בעסק לממכר דגי מאכל אותו פתח הנאשם במרכז המסחרי של קרית אונו (להלן: "החנות"). הסכסוך החריף והתפתח ונטלו בו חלק גם בניה של המתלוננת ובני משפחתו של הנאשם; על רקע זה התרחש בערבו של ה-13.5.02 עימות חריף בחנות ובקרבתה בין בנה של המתלוננת, זיו נחום, לבין בני משפחתו של הנאשם, ובעטיו הזמינה המתלוננת את המשטרה.

המתלוננת נחקרה במשטרה ב-13.5.02 בחשד למעורבות בתקיפה שהתרחשה אותו ערב, ובחקירתה (הודעתה נ/1) מסרה לחוקר, רס"ר מוטי שטוירמן, על כספים שהשקיעה בעסק שפתחה יחד עם הנאשם, ועל הסכסוך שהתפתח בינה לבינו כשהוברר לה כי איננו רואה בה שותפה בעסקיו. המתלוננת מסרה בחקירתה על אירוע שהתרחש ביניהם כבר ביום הקודם, 12.5.02, במהלכו, סיפרה, הכה אותה הנאשם כשהיו ברכבה בתגובה לכך שביקשה להיפרד ממנו ו"לסגור את נושא החנות" (נ/1, ש' 25-29), והציגה בפני החוקר סימן חבלה שחור באגודל יד ימין (שם, ש' 26-27).

בעקבות תלונה זו עומד הנאשם לדין.

בכתב-האישום נאמר כי ב-12.5.02, בשעת ערב, ברכב, הכה הנאשם את המתלוננת באמצעות מנעול, משך בשערותיה ודחף אותה, וגרם לה בכך חבלות באצבעה ובבית-שחיה.

גרסת התביעה סומכת בעיקר על עדות המתלוננת. זו העידה (עמ' 10-19 לפרוטוקול) כי נפגעה מהתנהגותו של הנאשם כלפיה ומהתנערותו מהשקעה כספית נדיבה שהשקיעה בחנות, ובכלל זה - עלות שכירת החנות ורכישת הציוד. המתלוננת סיפרה כי ב-12.5.02 נוכחה לדעת שהנאשם הונה אותה ולא ראה בה שותפה לעסקיו, שכן, בהגיעה לחנות היא הוכתה על-ידי גילה, אחותו של הנאשם (להלן: "גילה"), שאף סילקה אותה משם בסיוע בני משפחתו האחרים של הנאשם.

בערבו של אותו יום, 12.5.02, העידה המתלוננת (יום א' בשבוע), קבעו היא והנאשם להיפגש בחנות במטרה ללבן את המחלוקת, והנאשם רצה לבדוק שלא גרמה נזק לחנות ו"שהכל בסדר". משדרשה מהנאשם בחנות שיחזיר לה את הכסף שהשקיעה, אמרה המתלוננת, התפתח ביניהם ויכוח, ובעקבותיו אמר הנאשם כי יחזיר לה את כספה רק בנוכחות הוריו. שעה שנכנסו לרכבה כדי לנסוע לבית הורי הנאשם, התעצם הויכוח, הנאשם משך בשערותיה, דחף אותה מהרכב, והכה בידה באמצעות מנעול, וכתוצאה מכך היא נחבלה בצפורן: "באחת הציפורנים נהיה לי כחול"  (עמ' 11, ש' 11-14).

בחקירתה הנגדית של המתלוננת נחשף המשך ההתרחשויות ביום המחרת, 13.5.02, במסגרתו, סיפרה המתלוננת, תקפה גילה את בנה, מה שהביא להתערבות המשטרה. בסופו של דבר, אמרה המתלוננת, מסר לה הנאשם שיקים דחויים שהסתכמו ב-30-35 אלפי שקלים, והיא נאלצה להסכים לכך כדי שלא תפסיד את כספה.

המתלוננת הדגישה כי חשה מרומה והתמוטטה, ורק כעבור מספר ימים פנתה לרופאת המשפחה בקופת החולים (התעודה ת/1).

בתעודה הרפואית ת/1 שהגישה התביעה תיעדה ד"ר יוליה אברמוביץ', רופאת משפחה, בדיקה שערכה למתלוננת ב-20.5.02. בממצאיה רשמה ד"ר אברמוביץ': "אקכימוזה תחת ציפורן אגודל ימין, סימן מאצבע - בהיר בחלק הפנימי גבול זרוע בית-שחי שמאל".

הרופאה העידה כי רשמה בתעודה גם פרטים שמסרה לה המתלוננת על-פה, קרי: שהותקפה ב-13.5.02 על-ידי משפחתו של הנאשם, ומאוחר יותר על ידו.

כל שמסרה המתלוננת הוכחש על-ידי הנאשם, ואף שהודה כי היה בן-זוגה של המתלוננת משך מספר שנים, טען הנאשם, כי סיפורה של המתלוננת הוא עורבא פרח, מאחר שב-12.5.02 שרת במילואים ולא פגש בה כלל, וממילא לא הכה אותה ולא גרם לה חבלות.

הנאשם מסר בעדותו כי המתלוננת היא זו שניסתה להשתלט על החנות, ולצורך כך, הפעילה את בניה, ובמועדים הרלבנטיים - היא סילקה את משפחתו מהחנות והחליפה את המנעולים (עמ' 26, ש' 5-6; וכן: ש' 15-21).

פער של ממש משתרע אפוא בין הגרסאות שמסרו הצדדים, ונגיעתו בתחומים שונים; אולם, לגישתי, השאלות היחידות הצריכות הכרעה הן אם פגש הנאשם במתלוננת בערבו של ה-12.5.02, כפי שמסרה האחרונה, וכפי שנטען בכתב-האישום, ואם כך - מה התרחש במפגש ביניהם, קרי: האם תקף אותה כדבריה, אם לאו.

בא-כוח הנאשם סבור היה כי יש לקבל את גרסתו של הנאשם, שהיתה, לדעתו, גרסה עקבית ומוצקה, ולא הופרכה בחקירת המשטרה, והוא ביקש להעדיפה על פני גרסתה הדמיונית של המתלוננת. בסוקרו את עדות המתלוננת הצביע בא-כוח הנאשם על פגמיה - ריבוי הסתירות בין הגרסאות השונות שמסרה המתלוננת בנושאים שונים, השיהוי בהגשת התלונה (שנמסרה רק בשולי חקירתה בחשד לתקיפה ביום המחרת - נ/1), והשיהוי הרב בפנייה לרופאת המשפחה.

התביעה טענה, לעומת זאת, כי עדותה של המתלוננת ראויה לאמון, מה שאין כן עדות הנאשם, אשר כללה גרסה כבושה, חסרת כל ערך ראייתי.  

דעתי כדעת התביעה.