הכרעת דין בתיק פ 1067/05

מזכים הנאשם מהעבירה של ניסיון לרצח

1.                   כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, אשר לאחר תיקוני המאשימה, מייחס לו את ביצוע העבירות כדלקמן: התפרעות- עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), חבלה בכוונה מחמירה- עבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק, נסיון לרצח- עבירה לפי סעיף 305 לחוק, איומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק, שהייה בשטח סגור- עבירה על תקנה 125 ו- 69(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

2.                   האירועים נשוא כתב האישום התרחשו על רקע יישום תכנית ההתנתקות. בתאריך 26/06/05 הוציא אלוף פיקוד הדרום צו ובו הודעה בדבר סגירת שטח המתייחס לאזור "טל ים" שבחבל עזה. במסגרת הצו הורה האלוף כי לא יכנס אדם לשטח הסגור ולא ישהה בו. לאחר הוצאת הצו, הרסו כוחות צה"ל בתים בתוך האזור שהוכרז כשטח צבאי סגור, ונוצר חיכוך עם אזרחים ישראלים רבים, אשר התפרעו והפריעו לעבודת החיילים.

בלילה שבין 26/06/05 ל- 27/06/05, פלשו מספר אזרחים ישראלים לבית נטוש בשכונת המואסי (להלן: הבית), המצוי בתוך השטח שהוכרז כשטח צבאי סגור, במחאה על הריסת הבתים על ידי כוחות צה"ל. על קירות הבית רוססה הכתובת "מוחמד חזיר", בכוונה לפגוע ברגשותיהם של תושבי השכונה המוסלמים. בעקבות הדברים הללו, התפתח במקום "קרב יידוי אבנים" בין הפולשים הישראלים לבין הפלשתינאים. בתאריך 29/06/05 הגיעו כוחות צה"ל לאזור, לאחר שדווח להם על יידוי האבנים. החיילים ביקשו לפנות את האזרחים הישראלים מן השטח, שכאמור הוכרז כשטח צבאי סגור, אולם נתקלו בהתנגדות מצד הישראלים, אשר כללה בין היתר קריאות גנאי כלפי החיילים, בעיטות, אגרופים ויידוי אבנים וחפצים לעברם. לבסוף, הצליחו החיילים להרגיע את הרוחות ומרבית הכוחות עזבו את המקום.

3.                   על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם היה אחד הפולשים אשר שהו בבית בתאריך 29/06/05, בניגוד לצו אלוף פיקוד הדרום. בתאריך הנדון בסמוך לשעה 13:00, יצא הנאשם מהבית אל הרחוב, יחד עם אחרים, והחל לידות אבנים לעבר הפלשתינאים תושבי השכונה בכוונה לפגוע בהם ולגרום להם חבלה חמורה או נכות או מום. הנאשם והאחרים לא נענו לבקשות חיילי צה"ל להפסיק את יידוי האבנים והמשיכו במעשיהם תוך שהם מסכנים גם את כוחות הביטחון שהיו במקום וניסו להפריד בין הניצים. במהלך האירוע נפגעו חיילים מיידוי אבנים, ביניהם קצין צה"ל שנפצע בראשו, כמו כן נפגעו אנשים נוספים, ישראלים ופלשתינאים, נופצו שמשות כלי רכב ובתים ונגרם נזק רב לרכוש.

במהלך האירועים, תפסו שני קציני צה"ל צעיר פלשתינאי ששמו הילאל מג'איידה (להלן: "הפלשתינאי" או "הצעיר"), אשר יידה אבנים אל עבר הישראלים. אחד הקצינים הוביל את הצעיר, שהיה פצוע, לכיוון ג'יפ צה"לי שהיה במקום על מנת לעצרו. בשלב מסוים התנפלו על הצעיר הפלשתינאי מספר ישראלים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, תקפו אותו והטיחו אבנים על ראשו וגופו.

הקצין הוביל את הצעיר הפצוע למחסה בשטח המריבה, המוקף חומת לבנים שגובהה כמטר וחצי משלושה כיוונים, וניסה להגן על הצעיר בגופו, בעוד ישראלים, שזהותם אינה ידועה למאשימה, ממשיכים לתקוף את הצעיר באבנים ובעיטות, עד אשר הניחו לו כשהוא מוטל מדמם ופצוע על הארץ. הנאשם הגיע למקום והבחין בצעיר המוטל על הארץ לצד חומת הלבנים, לאחר מכן פנה לאחור, הצטייד באבן ורץ לעבר החומה כשהאבן בידו, קפץ מעל לחומה והטיח את האבן בחזקה לכיוון ראשו של הצעיר במטרה לגרום למותו, כך לטענת המאשימה.

האבן פגעה במצחו של הצעיר הפלשתינאי והוא ניסה לעמוד, אולם התמוטט ארצה. בשלב זה חולץ הצעיר מן המקום בסיועם של עיתונאים שנכחו במקום וסיקרו את האירוע.

כאשר הוזעק למקום חובש בשם אריה לוי, על מנת להגיש עזרה רפואית לצעיר,  ניגש אליו הנאשם ואיים עליו בלחשו באזנו: "אם אתה רוצה מכות, אז תטפל בו", זאת במטרה להפחיד את החובש ולהניא אותו מלטפל בצעיר הפצוע. לאחר שישראלים נוספים איימו על החובש לבל יטפל בצעיר, עזב החובש את המקום מבלי לטפל בו. לבסוף, הועבר הצעיר לפלשתינאים ופונה מהמקום. גם לאחר האמור לעיל, המשיך הנאשם להשליך אבנים לעבר התושבים הפלשתינאים במואסי, עד אשר חייל צה"ל נאלץ לאחוז בו ולהרחיקו מהמקום.

4.                   בתגובתו, הודה הנאשם בחלקו הכללי של כתב האישום, אולם ביקש לסייג ולהוסיף את העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה יידוי האבנים בין הישראלים לפלשתינאים היה הדדי ובין הפצועים היו גם חיילים ואזרחים יהודים. בהתייחסו לאישומים, הודה הנאשם בכך ששהה באזור אשר הוכרז כשטח צבאי סגור, בניגוד לצו אלוף פיקוד הדרום, אולם מכחיש שהייתו בבית ספציפי. הנאשם הודה בביצוע עבירת ההתפרעות המיוחסת לו והן בעבירת האיומים כלפי החובש, לפי שלטענתו רצה למנוע מחובש יהודי לטפל בצעיר הפלשתינאי, אשר תקף יהודים, וכן מאחר ומצבו הרפואי, לדידו, לא הצריך עזרה דחופה.

5.                   הנאשם כפר בסעיפי האישום הנותרים - חבלה בכוונה מחמירה וניסיון לרצח. לטענתו, לא השליך אבנים במקום, כי אם גושי עפר דוגמת נ/5 נ/6, המתפוררים לחול בבואם במגע עם חפץ נוקשה אחר, ואין בהם כדי לפגוע באיש. הנאשם הכחיש מכל וכל את הכוונה המיוחסת לו לפגוע בתושבי המקום או לגרום להם לחבלה כמו כן הכחיש את הכוונה המיוחסת לו להמית את הצעיר הפלשתינאי. לטענתו, כל שביקש הוא להפחיד את התושבים הפלשתינאים באזור, ובינהם את הצעיר שנפצע, ולהראות להם שהיהודים שולטים במקום. הנאשם טוען שלא פגע באיש ואף לא כיוון לפגוע באיש בזריקת גושי עפר, יתרה מכך, לטענתו כיוון דווקא שגושים אלה לא יפגעו בבני אדם, אלא בסמוך להם, לפי שביקש רק להרתיעם.

ניסיון לרצח-

6.                   עבירת הניסיון לרצח, נקבעה כעבירה עצמאית בסעיף 305 לחוק העונשין אשר קובע כך:

"305.     העושה אחת מאלה, דינו- מאסר עשרים שנים:

1.      מנסה שלא כדין לגרום למותו של אדם;

2.      עושה שלא כדין מעשה, או נמנע שלא כדין מעשות מעשה שמחובתו לעשות, בכוונה לגרום למותו של אדם, והמעשה או המחדל עלולים מטבעם לסכן חיי אדם".

בנוסף לייחודה כעבירה עצמאית, חלות על עבירת הניסיון לרצח הוראות סעיף 25 ו-26 לחוק העונשין, המתייחסות לעבירת הניסיון הכללית, ואשר לפיהן:

"25.           אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה".

"26.           לענין נסיון, אין נפקה מינה אם עשיית העבירה לא היתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו".

לשם ביסוס הרשעה בפלילים בעבירת הניסיון לרצח, נדרשת הוכחת היסוד העובדתי לצד היסוד הנפשי שבה. המדובר, בעבירה התנהגותית שאינה מצריכה התרחשות תוצאה כלשהי, ולשם התקיימותה די בעשיית מעשה גלוי לעין באמצעים המתאימים להגשמת הכוונה (ע"פ 5150/93 סריס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 182, 186).

בע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501, 516 (להלן: פרשת דהן) נקבע כך: