הכרעת דין בתיק פ 10633/03

האשמה

העובדות העומדות במרכזו של כתב האישום, נושא הכרעת דין זו, אינן סבוכות ואינן דורשות דיון מעמיק. עניינן באירוע  שהתרחש ביום 11.8.02, בחצר בית ברחוב הגפן 6 בקריית אונו (להלן: "בית האם").

לגרסת התביעה, בשעת בוקר של אותו מועד, איים הנאשם על בני משפחתו - דוד ומשה מהדוב (להלן:"המתלוננים"), באמצעות קלשון,  באומרו להם, כי יתקוף אותם, מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין-התשל"ז 1977.

קו ההגנה

תגובת הנאשם לכתב האישום לא הייתה בבחינת כפירה גורפת של העובדות, אלא הצגתן באורח שונה, הפוך, יש לומר. הנאשם לא התכחש לכך שבאותן נסיבות שהה בחצר בית אמו. לדבריו, עסק בגירוף עלים שנערמו בחצר בעזרת קלשון. לפתע, הופיעו במקום המתלוננים והחלו מתאנים לו. השליכו לעברו חפצים וזרקו עליו דליי מים, אך הוא לא הגיב במאומה. שמר על איפוק והמשיך בעיסוקו, כאילו לא ארע דבר. חרף זאת, העזו השניים לטוות נגדו עלילת זדון כאילו איים עליהם, עלילה שלא היתה ולא נבראה וכולה שקר וכזבים.

התשתית הראיתית של התביעה אל מוך עדות הנאשם

בבואה לבסס הנטען על ידה בכתב האישום הציבה התביעה מערך ראיות המורכב מעדויות המתלוננים ועד ראיה נוסף, ממנו התגבשה תמונה ברורה הקושרת את הנאשם להנפת הקלשון בתנועה מאיימת לעבר המתלוננים, כמתואר בכתב האישום. כבר עתה ניתן לומר, כי עדויות עדי התביעה ענייניות ועקביות, תומכות זו בזו ומחזקות עדות את רעותה לכדי תשתית ראייתית איתנה ומוצקה. לא נמצאו בגרסאות העדים עצמן ובינם לבין זולתם סתירות מהותיות, להוציא שוני מינורי בין האב -מהדוב דוד לבנו-משה לגבי סדר הופעתם במקום, או הבדלים הקיימים מטבע הדברים בין אנשים שונים מבחינת לשון או ניסוח. "שינויים לכאוריים" אלה לא רק שאין בהם כדי לפגום באמינות. אלא להיפך. בכוחם להעיד שאין הדברים פרי שינון ותיאום גרסאות. כל העדים גם היטיבו להבהיר את הרקע העומד מאחורי ההתפרצות האלימה - מקורה בסכסוך ירושה משפחתי בין הנאשם למתלוננים, החולק על חלקם וזכויותיהם בבית האם.

ולגופן של עדויות התביעה

דוד, עד תביעה 1, הינו אחי הנאשם ומתגורר עם משפחתו בסמיכות לבית האם בעוד הנאשם גר בגני תקווה. לדבריו, בינו לבין אחיו הנאשם ניטש סכסוך משפחתי ארוך ומר שנסב סביב קשריו עם אמו. סכסוך זה דרדר את יחסיהם והביאם לפי פחת. האירוע, נשוא דיוננו, היווה חוליה בשרשרת של מעשים שביצע הנאשם כדי למנוע ממנו גישה לבית האם.

באשר לאירוע עצמו, העיד העד כי יום לפני המקרה הנדון בנו ואדם נוסף טרחו בניקוי שטח החצר וערמו ערימה גדולה של פסולת שנועדה לזריקה. כשהגיע הנאשם והבחין בדבר החל מפזר את תחולתה באמצעות קלשון על פני השטח והפיצה לכל עבר. העד פנה אליו בטרוניה על מעשיו התמוהים, בשים לב לעובדה שהשטח נוקה לא מכבר. תחת תשובה עניינית זכה לתגובה עוינת מצד הנאשם, שהתבטאה בהנפת הקלשון לעומתו בתנועה מאיימת במעין ניסיון לדוקרו: "אני יצאתי ואמרתי מה אתה עושה, ניקו את כל השטח, מה אתה זורק את כל הזבל הזה. הוא ישר תפס קלשון באכזריות כזאת כדי לדקור אותי" (ע"מ 1 שורות 12-11). לדבריו, בנו-משה שנכח במקום היה עד ראיה להתנהגות המאיימת ואף התעמת מול הנאשם וניסה להתגונן מפניו.

המתלונן דחה מכל וכל את טענת הנאשם כאילו הוא ובנו תקפוהו כחסרת כל הגיון, בשים לב לכך שהוא זה שהזמין את המשטרה, ולא הנאשם.

בחקירתו הנגדית חזר דוד ועמד על גרסתו תוך שהוא דוחה בתוקף את טענות הנאשם כאילו צעק וקלל אותו ואף נקט כלפיו אלימות פיזית שעה שהיה עסוק בגירוף עלים. לדבריו, לא היו אלה עלים כלל, אלא ערמת זבל ואשפה שהצטברה והפכה מפגע בחצר, כך שהיה הכרח לפנותה  ולא לפזרה  על פני השטח, כפי שעשה הנאשם.

משה בדומה לאביו אישר את פעולת איסוף הפסולת שנערכה יום יומיים עובר למקרה ותגובת הנאשם בפיזורה ברחבי החצר באמצעות קלשון. אותו כלי ששימש לאיומים על שניהם. תחילה כלפיו וכשהגיע אביו הופנו האיומים כלפיו: "באותו בוקר יום ראשון, לאחר שיומיים קודם ... אספנו את כל האשפה את כל העלים למקום אחד. הוא פיזר את הכול. ושאלתי אותו למה אתה עושה את זה. הוא בא אלי בצורה מאיימת והניף לעברי את הקלשון... זה היה בהתחלה, אבא שלי בא והצטרף ואז הדוד הניף את הקלשון עוד פעם כלפי אבא...אבי הלך אחורנית" (ע"מ 3 שורות 21-16). לגרסתו, מפאת החשש שיבולע לו ברח ומצא מחסה מפני הקלשון המונף מאחורי מנורת חצר.

לשאלת הנאשם שהצביע על סתירה בינו לבין אביו, עמד העד על דעתו כי מבחינת הסדר הכרונולוגי הוא זה שאוים ראשון.  כמו כן, אישר ששפך דלי מים, אך עשה זאת, לדבריו, לאחר האיומים.

להשלמת התמונה עלה לדוכן העדים גלעד מהדוב, בנו של דוד ואחי משה, אשר השקיף על המתרחש מהצד. סיפורו לגבי אופן התרחשות הדברים משתלב בעדויות המתלוננים ומחזק אותם. כמותם, העיד כי בתחילה הבחין בנאשם מדבר עם המתלוננים, כשלפתע הניף לעברם קלשון. בעיניו נראה היה הנאשם כמי שמתכוון לנעוץ אותו בגופם. עד זה חיזק את גרסת אחיו כשסיפר כי הלה מיהר להסתתר מאחורי עמוד תאורה גבוה המוצב בחצר.

כאמור, לא נתגלו סתירות של ממש בין עדי התביעה, וודאי לא מסוג הסתירות המהותיות שבכוחן לקעקע או לערער אמינותם. לא מצאתי בדבריהם פגמים המלמדים על אי אמירת האמת. המתלוננים הותירו רושם חיובי על בית המשפט. הצגת התנהגותו של הנאשם באותו מקרה נעשתה בדרך פרופורציונאלית ומאוזנת, נעדרת קווים של התלהמות או הפרזה, זאת בניגוד לנאשם שניסה להטיל בהם דופי. בעדותו הוצגו על ידו באור שלילי ותוקפני שעה שהוא עצמו ביקש להצטייר  כמתון ומרוסן. אלא שאין זו התמונה המתגבשת מן הראיות. אילו אוו המתלוננים לטפול עליו דבר שקר, לא היו מסתפקים בתלונה יחסית מינורית זו. יתר על כן,  מעבר לחיזוק ההדדי הקיים בין העדויות היו אלה המתלוננים שהזעיקו את המשטרה והם שסיפרו לשוטר, עמר דודו, שהגיע למקום דקות ספורות לאחר האירוע, מה קרה, כמתועד בדו"ח שרשם ת/2. אין דרכו של מי שביצע עבירה להזעיק משטרה ולסבך את עצמו. העובדה שהמתלוננים פעלו להתערבות המשטרה ולא הנאשם מוסיפה נופך נוסף של אמינות לגרסתם.

ומה באשר לנאשם ?

באבחנה מעדי התביעה הציג הנאשם גרסה מפותלת, לא עקבית ורצופת שינוים.

כבר בהודעתו במשטרה (ת/1) ניכרו קווים מאפיינים אלה כאשר הגרסה עברה תהפוכות תוך כדי מסירת ההודעה. תגובתו לאזהרת חשוד הייתה הכחשה טוטאלית לא רק של האיומים, אלא של עצם הפגישה עם המתלוננים, בבחינת להד"ם :

"ש.מה קרה היום

ת. לא קרה כלום.

 ש. פגשת את אחיך ובנו משה היום.