הכרעת דין בתיק פ 10628/03

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים בשתי הזדמנויות.

כעולה מהעובדות, הרקע למעשי העבירה בהליכי פנוי שננקטו על ידי עירית ת"א נגד הנאשם בגין פלישה לחורשה בת"א והקמת בית על שטח ציבורי (להלן: "ההליכים המשפטיים").

לגרסת התביעה, בשנת 2001, בבית משפט השלום בת"א, איים הנאשם על  עו"ד רם אפרים, שייצג את עירית ת"א בהליכים המשפטיים (להלן: "המתלונן"), באומרו שידועה לו כתובת מגוריו, ואף נקב בה,  והוסיף כי יהרוג אותו.

ביום 28.1.02, בשעת בוקר, בבית המשפט המחוזי בת"א, חזר הנאשם, על פי הנטען, ואיים על המתלונן באומרו, כי הוא מתאמץ יתר על המידה בתיק ומוטב שלא יזכה בו. הוא הוסיף ואמר שינקום בו ולא יעבור על כך בשקט.

במרכז ראיות התביעה ניצבת עדותו של המתלונן, שבעומדו על דוכן העדים תאר את שני האירועים המפורטים בכתב האישום  כשהוא קושר את הנאשם חד משמעית למעשי העבירה. בגורסה כי בעדות מהימנה מדובר, הראויה למלוא אמונו של בית המשפט, עותרת התביעה לבכרה על פני גרסת ההכחשה של הנאשם ולבסס על יסודותיה הרשעתו בדין. לפנינו אפוא תשתית ראייתית המושתתת על גרסה מול גרסה, ועל כן ההכרעה הינה פונקציה של מידת האמון שאפשר לרכוש לכל אחד מהעדים לאור התרשמות בית המשפט מהם ומסבירות גרסאותיהם והגיונן.

ואקדים ואומר. שמעתי את עדותו של המתלונן והתרשמתי ממנו באופן חיובי. לטעמי, מסר עדות ברורה ועקבית שלא נסתרה. העד העיד בצורה שקולה ובלתי מתלהמת ודבריו נוסחו בבהירות ובדרך סדורה והגיונית. מעדות פרופורציונאלית ועניינית זו התגבשה תמונה ברורה של הרקע, המניע והשתלשלות הדברים. לא מצאתי בעדותו סתירות מהותיות מסוג הסתירות שלא ניתן להסבירן במגבלותיו הטבעיות של הזיכרון האנושי, או בדרך התבטאות או ניסוח שונים. האפשרות שהמתלונן, עו"ד בשרות המשפטי של עירית ת"א, המטפל במאות תיקים, החליט מכולי עלמא לטפול דווקא על הנאשם עלילת שווא זדונית אינה מתקבלת על הדעת ולא מצאתי לה מניע אפשרי. לא רק שלא מצאתי בסיס עובדתי להניח שהעד יזם אשם כוזב בנאשם, אלא שטענה זו נשללת מעצם העובדה שיחס לו איומים קונקרטיים ומצומצמים, ממוקדים בנקודות זמן ספציפיות ובמקומות מסוימים, ולא מעבר לכך. לו בעלילה היה מדובר היה טורח בהרחבת יריעת ההפללה הרבה מעבר לכך.

רוצה לאמר. בחנתי את עדות המתלונן ואיני רואה כל סיבה לפקפק באמינותו ובמהימנות גרסתו. שני המקרים תוארו על ידו בפרוטרוט, באופן קולח ורצוף, תוך עריכת אבחנה מבדלת בין מקרה למשנהו מבחינת המיקום, הנסיבות השונות הניואנסים וההבדלים ביניהם, באופן שאינו מתיישב עם בדותה, המצאה או דקלום שהוכן מראש. כמו כן, ניתן ביטוי אישי-אוטנטי לתחושותיו בעת האירועים והמחשבות שליווהו לאחר מכן. מעבר לעובדה שהדברים אינם מתיישבים עם התרשמותי מהעד, שהצטייר כאדם שקול, רציני ומיושב בדעתו שאינו שש אלי קרב, אין זה סביר שאיש כמוהו, מנוסה בתחומי חקירה ומשפט, יטרח להגיש תלונה במשטרה רק בשל איזו גחמה לא ברורה, שעה שברי כי הדבר יוביל להליך פלילי, בו יהא עליו להתייצב לעדות בבית המשפט ולהיחקר בחקירה נגדית שיכולה להיות קשה ומתישה.

גם לגופם של דברים ניחנה עדותו במרכיבים המבססים אמינות. העד הניח את הרקע האפשרי לאיומים, שענינו בהליכים משפטיים שיזמה העירייה לסילוקו של הנאשם מחורשה ליד אפקה, אליה פלש ללא היתר וקבע שם את ביתו. במסגרת הליכי הפינוי הוצא לבקשת העירייה צו סילוק נגד הפולשים- הנאשם ומשפחתו. המתלונן, בתוקף תפקידו, ייצג את העירייה בדיונים המשפטיים במסגרת התנגדות הנאשם לפינויו מהשטח. ההליכים המשפטיים התנהלו בשתי ערכאות ונפרשו על פני מספר ישיבות. בסיומן דחה בית המשפט את ההתנגדות וצו הסילוק אושר. העד ציין, כי הואיל ונושא הדיון נסב סביב פנוי הנאשם ומשפחתו מביתם, עניין כואב ובעייתי מטבע בריאתו, שעורר בהם תחושות של כעס ומרירות, הרי לאורך ההליכים המשפטיים שררה אווירה טעונה ורווית מתח ששמשה כר להתפרצויות ועימותים מילוליים, בעיקר בתוך האולם. עד ההגנה, עו"ד גייזלר, בניגוד לנאשם, אישר עובדה זו.

שני המקרים, נשוא כתב האישום, אירעו מחוץ לאולם בית המשפט. בפעם הראשונה היה זה בדרכו למעלית בסיום הדיון. הנאשם קרא לו לחכות ואז אמר לו את משפט האיום הבא: " אני אהרוג אותך, אני יודע אפוא אתה גר". המתלונן סיפר בגילוי לב שהאיום הותירו בהלם, בעיקר בשל הסיטואציה בה הושמע, אך החליט להבליג. אלא שהעניין לא נסתיים בכך. בישיבה נוספת הפך האיום ליותר מפורש. באותה הזדמנות איים עליו הנאשם באומרו, שיתנקם בו אישית ובסגן מנהל העירייה, שלום אלקיים. המתלונן העיד שאלה היו מילות האיום: " אני אתנקם בכם אישית". גם בשלב זה עדיין לא פנה למשטרה, אלא רק לאחר מקרה נוסף שעורר את חרדתו והתיר את שתיקתו. יום או יומיים לאחר שאיים להרוג אותו הגיע הנאשם בתאום מראש למשרדו של המתלונן כדי לקבל חומר חקירה. בשיחה ביניהם התרה בו המתלונן כי בשלב זה אין בכוונתו להתלונן, אך אם יראה אותו בקרבת ביתו, או אם יחזור על איומיו הוא לא יהססלהגיש תלונה. מספר ימים לאחר מכן נוקבו ונחתכו גלגלי רכבו.  בכך הוגדשה הסאה, שכן החשדות הופנו כנגד הנאשם או מי מטעמו. לפיכך, באותו יום ניגש המתלונן למשטרה ומסר תלונה על שלושת המקרים.

ודוק. כל פרטי שני הארועים תוארו על ידי המתלונן באופן רצוף וקולח. העניין היחיד שלשמו נדרש לרענן את זכרונו היו התאריכים המדויקים בהם התרחשו, עובדה שהיא שלעצמה אין בה כדי לפגום באמינותו או לערערה.

לאמיתו של דבר, המתלונן כלל לא נחקר בחקירה נגדית של ממש על שני המקרים העומדים במוקד המחלוקת העובדתית. לא הוצגו לו שאלות בנושא זה, הוא לא עומת עם אימרתו ולא עם גרסת הנאשם,  ובסופו של דבר, עדותו לא נסתרה.

העניין היחיד הצריך דיון הוא נפקות השהוי בהגשת התלונה במשטרה, משהתברר שמדובר בעדות "כבושה". עדות שמשקלה הראייתי מועט, ולעיתים אפילו אפסי בהעדר הסבר לכבישתה כמו גם להפרת השתיקה. בענייננו, סיפק העד הסבר הגיוני וסביר לשתי שאלות אלה. כל עוד האיומים נותרו ברמה מילולית ופורשו כביטוי לזעם ומרירות לא מיהר להתלונן ושמר על שתיקתו. זו הותרה רק משחש בעלית מדרגה עם חיתוך הצמיגים, מעשה שניתפס בעיניו כצעד המחשה למימוש האיומים. העד הוסיף והסביר היטב מדוע חרף האיומים לא חשש שהנאשם יגיע למשרדו.

נתון נוסף המשווה מימד נוסף של אמינות לדבריו נודע מאישורו שבאחד האירועים נכח עו"ד גייזלר. לא הגיוני בעיני שיזכיר מיוזמתו עובדה זו אלמלא היה מדובר בסיפור אמת, שאחרת היה חושש שגרסתו תופרך.

לעומת המתלונן לא מצאתי את דברי הנאשם משכנעים, ולא היה בהם אפילו כדי לזרוע ספק סביר בעדותו. מדובר, יש לאמר, בגרסה סתמית- לקונית, שפרט להכחשה גורפת אינה נותנת מצידה הסבר של ממש לעובדות המפורטות שתוארו על ידי המתלונן והפלילוהו באיומים מפורשים.

עדות הנאשם נמצאה גם לוקה בסבירותה. אני מתקשה להאמין לו שלמרות רגשות הקיפוח, תחושת העוול וההתמרמרות שחווה בעקבות ההפסד המשפטי והשלכותיו מרחיקות הלכת, שמשמעותן בפועל איבוד ביתו ונחלתו, לא החליף דברים עם המתלונן, כפי שניסה לטעון  בתחילה (ע"מ 6 ש' 7-6). רק בהמשך חקירתו הנגדית אישר שפה ושם הטיח בו דברים בצעקות, באופן המתיישב עם גרסת המתלונן.

נותר עוד לדון בעדות עו"ד גייזלר אשר שלל שאי פעם השמיע הנאשם איומים בנוכחותו כלפי המתלונן. ראשית יש להדגיש, שבדומה למתלונן אישר עד זה את אווירת המתח הטעונה שאפיינה את ההליכים המשפטיים וקיומן של התפרצויות מילוליות מצידו של הנאשם. שנית, בהחלט ניתן להסיק מדבריו שהנאשם לא היה "צמוד" כל העת אליו, כפי שעלה לכאורה מדברי הנאשם, ומכל מקום, היו מקרים שהשניים - המתלונן והנאשם - עמדו ודיברו לבדם. גם אלמלא זאת, הדעת נותנת שבסיטואציות מסוג זה, המתרחשות מחוץ לאולם בית המשפט, העמוס בקהל ואין בו הקפדה על שמירת השקט, יהיו רגעים בהם ייווצר נתק או מרחק בין הנאשם לעורך דינו, והאחרון לא ישמע או לא יהיה ער לדברי מרשו או לקורות אותו.

סיכומו של דבר. עדות המתלונן יוצרת לטעמי תמונה ברורה שאינה מותירה ספק בדבר אשמת הנאשם, כאשר אין בתשובותיו כדי להתמודד עמה בהצלחה.

מכל האמור, הנני קובעת כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה מעבר לכל ספק סביר. לפיכך, יורשע הנאשם בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז 1977.

הודעה זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום .

ניתן היום כ"ב בטבת, תשס"ה (3 בינואר 2005) במעמד הצדדים