הכרעת דין בתיק פ 1060/06

1.         הנאשם הועמד לדין באשמה כי ביצע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, שיבוש מהלכי משפט, ידיעות כוזבות בעבירת פשע, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, מעשה פזיזות תוך נהיגת רכב, הפרת אות שניתן ע"י שוטר ונהיגה ברשלנות שגרמה לנזק לרכוש.

2.         העבירות בוצעו, לפי הנטען, ביום 10/03/05, בזמן שהנאשם נהג ברכבו - רכב מזדה מ"ר 9242509 בנצרת עילית, (להלן: "הרכב") ולאחר שבשעה 20:10 לערך, הבחינו בו שוטרים שנסעו ברכב משטרתי סמוי, כשהוא "מזגזג" לרוחב הכביש ברח' עצמון.

            על פי כתב האישום, לא שעה הנאשם לקריאת השוטרים לעצור את רכבו, למרות שהצמידו לגג הניידת פנס כחול מהבהב, והדליקו אורות מהבהבים. הנאשם, לפי האישום, נהג ברכב כשלצידו נערה, שזהותה לא הובררה, המשיך בנסיעתו חרף הקריאות במערכת הכריזה לעצור, עצר כ - 50 מ"ר לאחר מכן בצד, אבל המשיך בנסיעה כאשר הבחין בניידת עוצרת בעקבותיו. הנאשם המשיך בנסיעה תוך שהוא נוסע בניגוד לכיוון התנועה ומאלץ אוטובוס ורכב נוסף לרדת מן הכביש. בנסיעה פרועה לכיוון צומת מטה המשטרה הוא עקף כלי רכב על קו הפרדה רצוף, ואילץ כלי רכב לסטות מנתיב נסיעתו.

            כל העת הזו נסעו אחריו שוטרי הניידת, אך לא הצליחו להשיגו. בצומת המטה, פנה הנאשם, לפי כתב האישום, לכיוון ריינה, שם עצר באחד מעיקולי הדרך, והניידת הצליחה להדביקו ולחסום את דרכו. השוטר אלי פרץ (להלן: "אלי") ירד מהניידת כשהוא חובש כובע משטרה זוהר ובידו פנס דולק וסימן לנאשם בקריאות ותוך שימוש בפנס לכבות את רכבו ולצאת ממנו. במקום זאת, שילב הנאשם להילוך אחורי, נסע במהירות לאחור והתנגש בעוצמה רבה ברכב מסוג וולבו שעמד מאחוריו, וגרם לו לנזק, אחר כך שילב להילוך קדמי ופתח בנסיעה פרועה לכיוונו של אלי במטרה לפגוע בו, בהיותו במרחק של כ - 5,6 מ' ממנו. אלי נאלץ לסטות לצד כדי שלא להפגע ואף ירה באוויר 2 יריות אזהרה. הנאשם הצליח לחמוק מן המקום, אך פרטי הרכב נרשמו ע"י השוטרים.

הנאשם מואשם בכך שכשעתיים לאחר תום האירוע, הוא הגיע לתחנת המשטרה (בערך בשעה 22:50) והודיע על גניבת הרכב, באופן כוזב, כדי לשבש את מהלכי המשפט ולהרחיק עצמו מן האירועים שתוארו לעיל.

3.         הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום, וטען כי בעת שהתרחשו האירועים הוא היה בביתו בכפר עילוט, לאחר שרכבו נגנב ע"י אחר.

4.         למען הדיוק, יש לציין כי כתב האישום המקורי התייחס לרכב שמספרו 9492409, ובהסכמת ב"כ הנאשם, לאחר שהנאשם השיב לכתב האישום, תוקנו העובדות, כך שמספר הרכב הינו כמפורט לעיל בסעיף 2, לגביו אין חולק כי מדובר ברכבו של הנאשם.

5.         כאמור, גרסת ההגנה של הנאשם היא כי מי שנהג ברכבו, אם אכן רכבו היה מעורב באירועים אלו, היה אדם אחר, שכן הרכב נגנב ממנו סמוך לפני שהתרחשו האירועים הנ"ל.

            גרסה זו מעמידה את השאלה העיקרית במשפט זה על שאלת הזיהוי של  מבצע העבירות ומידת המהימנות שיש ליתן לראיות התביעה המתייחסות לזיהוי הנאשם כמבצען.

6.         לצורך העניין, אצא מתוך הנחה כי אכן הרכב שהיה בשימושו של הנאשם, הרשום ע"ש אחותו, הינו הרכב שהיה מעורב בבביצוע העבירות, אף שהדווח הראשוני של השוטרים היה לגבי מס' רכב שונה, כפי שגם נרשם בכתב האישום המקורי.

            מתוך עדויות התביעה עולה כי מדובר היה ברכב מזדה בצבע לבן, שתיאורו עונה על תיאור רכבו של הנאשם, ואילו מספר הרכב שנרשם תוך כדי המרדף מתאים לרכב שאיננו עונה על תיאור זה.

הרכב נמצא כשבועיים לאחר האירוע, ביום 23/03/05, במהלך סיור שגרתי בהר יונה, כשהוא חונה בצד הכביש, ובצידו הימני אחורי נזק ממכה שקיבל, הרכב נגרר למוסך המשטרתי לאחר שהוברר כי הוא דרוש במסגרת חקירה. הרכב היה פתוח ומפתחות הרכב היה בתוכו. (ת/7). הרכב חנה במקום שאסור היה לחניה, על כביש ראשי המוביל להר יונה (עמ' 21 לפרוטוקול). לפי טופס מצב הרכב (נ/3) לא היה ברכב רדיו ולא היתה יתרת דלק.

7.         זיהוי הנהג :

כאמור, גרסת הנאשם מעמידה במרכז הדיון את שאלת הזיהוי של העבריין לגביה נאמר:

"שאלת הזיהוי היא שאלה מרכזית במשפט הפלילי, הואיל ואם בית המשפט נותן בו אמון, הוא הופך לנדבך ראשי בהכרעת הדין. לנוכח חשיבות הזיהוי של נאשם כמבצעו של המעשה הפלילי והשלכותיו, מצווה בית המשפט לנהוג בזהירות מיוחדת בטרם ייגש לסכם את ממצאיו בתחום זה, ובלשון ע"פ 347/88, דמיאניוק נגד מדינת ישראל (פד"י מז[4], : (392 ,221

"הניסיון מלמד כי עדות ראייה - שלפיה מזוהה הנאשם כמבצע העבירה - חייבת להיבחן בזהירות ראוייה, כי היא טומנת בחובה סיכונים מסוימים אשר בית המשפט חייב לשוקלם בתשומת לב מיוחדת, כדי למנוע טעות שיפוטית. במה הדברים אמורים. הזיהוי על-ידי עד ראייה הוא, לכאורה, אמצעי אמין יותר מכל מסקנה בדבר זהות העבריין העולה מתוך ראיות נסיבתיות, שהרי מדובר בעדות ישירה המושמעת מפיו של מי שצפה במו עיניו במי שעשה את המעשה נושא הדיון השיפוטי, היינו על-ידי מי שמוחזק בדרך ההיגיון, כבעל הידע המועדף ביותר על העבירה ועל מי שביצעה. הסגולה של קבלת המידע במישרין באמצעות חושיו של העד נושאת עמה אמינות מיוחדת, הטבועה בה מיניה וביה. דא עקא, שיש סכנות הרובצות לפתחו של הזיהוי על-ידי עד ראייה, שכן ביסודו של דבר עדות הראייה איננה אלא עדות סברה..." (ע"פ 1788/00 - חוסני חואג'ה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 276 ,עמ' 277).

שני שוטרים הבחינו בנהג המזדה שנהג בפראות, ודלקו אחריו כאשר סירב להענות לדרישתם לעצור עד שחמק מידיהם. רק אחד מהם העיד כי בשלב כלשהו היתה לו הזדמנות להביט בפניו של הנהג, וכך יכול היה לזהותו מאוחר יותר בתחנת המשטרה.

השוטר אחמד רחאל נהג בניידת המשטרה, כשלידו השוטר אלי פרץ; אחמד לא יכול היה לזהות את נהג המזדה, ולא מסר בדוח שרשם (ת/5) שום תיאור של הנהג. הדוח נרשם בשעה 20.30 בתחנת המשטרה, ובסופו כבר ציין מר רחאל כי לתחנת המשטרה הגיע בחור תושב עילוט להתלונן על גניבת הרכב. מר רחאל לא ציין באותה הזדמנות כי תיאורו של אותו מתלונן תואם את תיאור הנהג. הוא גם לא ציין בדוח (ת/5) שברכב היה אדם נוסף, (בחורה). לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט ידע לומר פרט זה, המופיע קודם לכן רק בדוח הפעולה של חברו, פרץ.

יש לציין כי אף שהדוח (ת/5) נרשם בשעה 20.30, הנאשם הגיע לתחנת המשטרה (לפי ת/8 - דו"ח פעולה של אלי פרץ), בשעה 22.30, והוא נחקר ב - 22.50.